בכל שנה, כאשר מברכים בהדלקת נרות החנוכה, אני מברך ברגש ובהתרגשות: "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם", ומשנה קלות את הטקסט כשאני מוסיף את ו' החיבור וממשיך: "ובזמן הזה". השיא שלי הוא בברכת שהחיינו: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מבחינתי זה לא מובן מאליו.

אני רואה בחנוכה, החג שבו אנחנו מברכים על הניסים, גם חג אישי שלי והזדמנות לברך על הנס הפרטי שקרה לי. כך גם בחרתי לציין בתאריך שבו קרה האירוע ההוא את יום ההולדת השני שלי.

יכולתי לבחור בגישה פסימית, לשאול למה זה קרה לי ולתהות אם זה יכול לקרות שוב,  אבל אני בחרתי אחרת. הרגשתי מאושר כמי שזכה בפיס החל מהרגע הראשון שבו יצאתי מחדר הניתוח, והייתי מאושר אף יותר כשהבנתי עד כמה הייתי בסכנת חיים.

האירוע שבו נפגעתי היה בסוף יום העבודה, כאשר נמצאתי עם שישה עובדים פלסטינאים, חלקם ותיקים יותר וחלקם פחות, כאשר חבריהם לעבודה סיימו את יום העבודה ועזבו את השטח.

תוך כדי כך שרשמתי ביומני את שמות העובדים שנשארו לשעות נוספות, הרגשתי חבטה לא חזקה מאחור. בדיעבד התברר שזו הייתה דקירת סכין מטבח באורך 15 ס"מ שחדרה לריאתי השמאלית כסנטימטר מעורק הראשי. זה לא הרגיש נורא כמו שנשמע, לא כאב במיוחד ואפילו לא הפניתי את הראש לאחור. אבל אז הגיעה הדקירה השנייה, שלא חדרה אלא פגעה בעצם. זה לא היה כואב אבל מורגש. עכשיו כבר הרגשתי צורך להפנות מבט לאחור.

הרמתי את הראש מהיומן וראיתי את העובד שהיה לפניי מביט בי בעיניים פעורות לרווחה. הוא בעצם הבין לפני מה קורה. סובבתי את מבטי כאשר המרפק שלי מוביל לאחור (תנועה שלמדתי משיעור קרטה במכבי תל-אביב בצעירותי) ומצאתי את עצמי אוחז בשתי ידי המחבל - שנמנה על צוות העובדים שלי!

עמדנו פנים אל פנים ובפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה רצח בעיניים.  אבל יותר הייתי עסוק בשאלה למה?

בזמן הזה, עובד שעמד לפניי - ועבד אצלי ימים ספורים בלבד - זינק ותפס את המחבל מאחוריו ומשך אותו ממני. תנועה זו איפשרה לי להתנתק ולהסתגר בחדר הקירור שנמצא שני צעדים ממני.

לאחר שסגרתי את הדלת ביצעתי בקרת נזקים והבנתי שתוך כדי סיבוב לאחור נחתכה זרועי השמאלית וכל השריר בחוץ . עוד לא ידעתי שיד שמאל משותקת חלקית, ושיש לי דקירה נוספת בבטן, שתי דקירות בגב וחור בריאה.

עובדים פלסטינאים שלי ושל שכני שברחו לכל עבר, כולל המחבל. עובד אחד, שרץ להזעיק עזרה ולא מצא אף אחד, חזר לסייע לי ודפק בדלת חדר הקירור. הימים לא היו ימי הטלפונים הסלולריים, כך שלא יכולתי להזעיק עזרה מתוך החדר. משהו בדפיקות אלה שידר לי שהסכנה חלפה. יצאתי מהחדר ועליתי על הטרקטור בנסיעה חזרה לישוב שבו אני גר, מרחק של כקילומטר וחצי.

כשהגעתי לישוב דפקתי על דלתו של חבר-שכן שהיה פרמדיק במד"א בעברו. ממנו בעצם קיבלתי את הטיפול הרפואי הראשוני והוא הזעיק כוחות רפואה צבאיים ומסוק צבאי.

גל אירועי דקירה שהיו בהמשך ותוצאותיהם הקטלניות הבהירו לי כל פעם מחדש שנס גדול היה פה.

מוזמנים לשתף ניסים שחוויתם

חג שמח