התאריך 5.12.2000 , אחרי כמעט שנה וחצי של תהיות וחיפושים מדוע אני הולך ונהיה משותק מיום ליום מתגלה בסריקת MRI כי גידול ענק "חוגג" לו במרכז חוט השדרה בגזע המוח (C2-C5) וזו הסיבה לשיתוק ההולך ומתגבר עד כדי איום על החיים.

עם פיענוח ה - MRI והצילומים עצמם מתחיל מרוץ מטורף למציאת פתרון. חוו"ד ראשונה אומרת חד משמעית "רק ניתוח יכול להציל את החיים"  וכך שניה שלישית ועוד חמש, כולם אומרים ניתוח. כבוד הרב פירר אומר שניתוח כזה מסובך ומורכב לא ניתן לבצע בישראל (מזכיר לכם כי השנה היא שנת 2000) ומיד מארגן לי טיסה לבלגיה, אירוח בקהילה היהודית שם וניתוח אצל גדול המנתחים (לדעתו) דאז פרופ' ברוצ'י. 

ממש לא הייתי שלם עם זה ויצרתי קשר נוסף, הפעם עם פרופ' ג'ורג' ואקנין ז"ל (מנהל מח' נוירוכירוגיה באיכילוב) שאמר כי יש לו בצוות ד"ר שנמצא בארה"ב ואמור לחזור בעוד כמה ימים לארץ והוא יודע ויכול לנתח. בשיחת טלפון נוספת לפרופ' פרד אפשטיין בארה"ב שם הרגשתי כנראה לי יותר נוח וכדאי להתנתח (שם יש לי גם משפחה)  מאשר בבלגיה אצל ברוצ'י, אומר פרופ' אפשטיין כי מתמחה שלו הנמצא כאן (ארה"ב ניו יורק) אמור לחזור תוך ימים ספורים לארץ ולא כדאי לטוס לארה"ב מאחר ויש לו ידי זהב ונסיון שרכש בעבודה במחיצתו. הצלבת האינפורמציה מפרופ' ואקנין ומפרופ' אפשטיין מביאה לשמו של ד"ר קונסטנטיני (היום פרופ') שאיננו עדיין בארץ. הסיכום עם ואקנין הוא שמייד עם נחיתתו של קונסטנטיני בעוד כמה ימים תיקבע פגישה. 

התאריך 18.12.2000 הטלפון במשרד בו עבדתי מצלצל ועל הקו פרופ' ואקנין המבשר לי כי ד"ר קונסטנטיני נוחת אחרי הצהריים ורוצה לפגוש אותי מייד עם נחיתתו בארץ. וכך אני מייד מודיע לאשתי דבורי ולבעלים של החברה בה עבדתי (מר שניידר) כי אני חייב לנסוע לפגישה זו. הפגישה מתקיימת באיכיליוב ומייד נוצר "קליק" ואני מחליט כי ד"ר קונסטנטיני הוא המנתח שלי. חיבוק קטן של כל הנוכחים בפגישה, הערה של קונסטנטיני שכדאי להביא מארה"ב ציוד עזר שאין עדיין בארץ כדי להביא לסיכוי הצלחה גדול יותר (ושניידר הבוס בעבודה והנוכח בפגישה מאשר מיד הבאת הציוד על המשתמע מכך).

התאריך הוא שלשה ימים לפני חנוכה ואני אומר /מבקש " ד"ר קונסטנטיני, אני אינני אדם מאמין אבל יהודי אני, ואנחנו עומדים לפני חג החנוכה שהוא חג של ניסים. עשה עמדי חסד וערוך את הניתוח בתוך ימי חג החנוכה .אני מאמין בך ובנס הפרטי שלי. קונסטנטיני לא התחייב, שמע בשקט ורק אמר "אשתדל". שלשה ימים אחרי הפגישה, אני מקבל טלפון המודיע לי כי הניתוח נקבע ל - 27.12.2000 (ז' בחנוכה) נר שביעי של חנוכה וגם הצוות והציוד מארה"ב יגיעו כפי שדובר. אחרי שיחות "פרידה" מכל החברים, המשפחה ומהחיים בכלל, (הסכנה בניתוח כזה בשנה זו היתה עצומה ולא היה ברור בכלל אם אשאר בחיים) בוצע הניתוח ביום הנר השביעי של חנוכה ( ניתוח שנמשך 12 שעות) והתקיים הנס המיוחל והפרטי שלי וכל השאר - היסטוריה הכתובה ומפורטטת בספרי "שדרה כחוט השערה".

בתמונה המצורפת, הדלקת נר שמיני ליד מיטתי באיכילוב למחרת הניתוח