הכרות קצרה- הסיפור שלי ושל החרדות.
תמיד פחדתי להתבגר, זה תמיד היה נראה לי הרבה מאד אחריות. אחריות זה מפחיד לפעמים. הפחד הזה ליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי והוא נמצא שם כל הזמן... פחדתי מכל כך הרבה דברים בתור ילדה קטנה, זה נשמע מאד טבעי ואני בטוחה שלהרבה ילדים יש הרבה פחדים שונים.
חרדה באה בכל מיני צורות, הפעם הראשונה שהתחלתי להיות מטופלת בטיפול פסיכוטרפי היה כשהייתי בת 11, היו לי חרדות מבחנים. כמו שאתם יודעים חרדה גורמת לנו להרגיש כל כך חסרי אונים, לפעמים אנחנו נמצאים בחרדה שאנחנו יודעים שאין מה לעשות איתה ורק צריך לתת לה לעבור. הצורך לשלוט בכל תחום בחיים לעומת ההבנה שאנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה היא נוראית. הטיפול עזר מאד, אך חרדה כמו חרדה עתידה לשנות צורה ומרקם בכל שלב בחיים. בגיל 16 התחלתי ללכת לטיפול פסיכיאטרי. התהליך של התאמת הכדורים היה ארוך ומייגע אבל בסוף הוא צלח ושוב יכולתי לתפקד בתור אדם "רגיל". עשיתי שירות צבאי מלא (בקושי רב ומלווה בהמון משברים), אני מתפקדת, יש לי זוגיות בריאה סה"כ וחברות טובות באמת לחיים.
בספטמבר האחרון החלפתי לכדורים מציפרלקס לוולבוטרין, משום שציפרלקס ביטל לי לגמרי את החשק המיני, וברצוני האישי ובתמיכתו של בן זוגי החלפתי לוולבוטרין שאין לו את תופעות הלוואי הללו. ההחלפה הייתה מאד קשה והרבה מן הקשיים האלה אני חווה גם היום כמו חוסר תאבון, עצבנות, התקפי חרדה, שינויים דרסטים במצב הרוח ומרה שחורה. למרות זאת התחלתי את הלימודים האקדמיים. כל הלימודים האקדמיים אינם פשוטים, יש המון חומר ללמידה, הזמן הפנוי מצטמצם משמעותית ולמרות שטכנית אנחנו בחרנו בלימודים, חלקנו מרגישים שנכפה עלינו דבר מה.
אני מאד נהנית מן הלימודים, הם מאד מגוונים, הבנות שלומדות איתי נחמדות מאד ואני יודעת שכאשר אסיים את הלימודים שלי אני אעבוד במקצוע מדהים. אבל לאנשים שמרגישים כמוני וגם לאלו שלא זה לא קל להתחיל התחלות חדשות. תמיד היו לי בעיות עם התחלות חדשות. מאז החלפת הכדורים אני מרגישה מאד לא אופטימית בקשר לחיים שלי, אני מוצאת את עצמי מפחדת שבחיים לא ארגיש יותר טוב עם החיים ועם עצמי, לפעמים אני לא מבינה את עצמי, באמת יש לי מזל בחיים, לא לכל אחד יש סביבה כל כך תומכת, אחראית, יציבה ומעודדת, אז איך זה קורה שאני מרגישה בצורה שאני מרגישה? אני מרגישה המון חרדה ולחץ סביבי ולמרות זאת משתדלת להיות כמה שיותר אופטימית.
אמשיך לעדכן בתקווה שאוליי זה יעזור למישהו מתישהו.
לפעמים המשפט הכי מנחם זה "אתה לא לבד, אני כבר עברתי את זה והכל הולך להיות בסדר"
עד הפעם הבאה,
יהלי
אביגיל8
היי יהלי, את מדהימה. אני רוצה לחזק אותך ולהגיד לך שאני מרגישה בדיוק, אבל בדיוק, כמוך. אמנם אני בת 22 והחרדה הופיעה לי בערך לפני שנה, אבל גם לי תמיד היה קשה עם התחלות חדשות. חרדת מבחנים הייתה לי מאז ומעולם אבל לא ייחסתי לה חשיבות כי חשבתי שהרבה אנשים חווים את זה וזה לגיטימי. הסתבר שאני הרגשתי את זה בצורה אינטנסיבית מדי, ושמאז ומתמיד הייתי יותר חרדתית מאנשים אחרים. הפחד שם איפושהו, כל הזמן, וגם לי יש המון שאלות מאוד דומות לשלך. אני מנסה להתעלם מזה כי בסך הכל, אנחנו לא שולטים על מה שיהיה. אין שום משמעות ללחשוב על זה כל הזמן. ולמה אני חושבת על זה בכל זאת ומרגישה איך שאני מרגישה? כי נראלי שאנשים כמונו בנויים קצת אחרת. יש להם איזון מעט שונה של הורמונים במוח, ולצערי, הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לשלוט בזה. אל תשפטי את עצמך על זה שאת מפחדת. תכירי בזה שזה לגיטימי, ושהגוף שלך מאוד רוצה להגן עלייך סך הכל, וגם יש לך היסטוריה ארוכה של התמודדות עם החרדה - ככה שאת יודעת כבר איך לאכול אותה. אני לומדת הנדסת חשמל ומעבר לזה שזה מאוד קשה , אני גם מתקשה הרבה פעמים להיות אופטימית. אני מפחדת שהחרדה תמנע ממני להצליח. נפרדתי מבן הזוג האחרון שלי כי הוא לא היה בוגר מספיק בשביל להכיל ולהבין אותי, ואני מפחדת שאף פעם לא אמצא מישהו שבאמת יודע. לצערי בעניין החששות אני לא יכולה להרגיע אותך, כי אפשר להגיד שאני יחסית מאוזנת ועדיין לפעמים זה נופל עלי משום מקום. מה שאני כן יכולה להבטיח לך ששום דבר לא קבוע בתחום הזה. הכל משתנה. החלפת תרופות זה מאוד מייגע, מניסיון, אבל תהיי סבלנית. אולי את לא קולטת כרגע איך זה הולך להשתפר, אבל את לא צריכה לראות את זה קורה ולצפות לזה מאוד - זה פשוט יום אחד מגיע. תדעי שהכל משתנה , והתקופות הרעות עוברות. תשארי חזקה, ומה שאת כותבת באמת עוזר - כי זה דיי מדהים לדעת שאתה לא לבד. בהצלחה! אני מאמינה בך, גם כשאת כרגע לא כ"כ אופטימית, והכל עוד ישתפר, בטוח.