ושוב אני מוצאת עצמי כמו בכל רגעי המשבר שלי,

שואלת את עצמי מה היה קורה אם.

ואם רק היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

לפני שהכל התחיל.

אולי. רק אולי הייתי גדלה להיות מישהו אחר?

אולי הייתי גדלה להיות אדם שלם?

אולי הייתי אוהבת את עצמי.

את מה שהפכתי להיות.

ושוב אני שוקעת בדמיונות.

מה היה קורה אם..

אם היו מאפשרים לי לסוע בזמן.

אבל אז אני נתקעת.

לאן אני חוזרת?

איפה הכל התחיל?

אני לא יודעת.

אני לא זוכרת.

והניסיון להצביע על הרגע הזה מתחיל לקחת ממני את שפיותי.

מתחילה להתחרפן.

רוצה לצעוק אבל הגרון נחנק.

אם רק הייתי יודעת איפה הכל התחיל,

הייתי עושה הכל כדי לשנות את הרגע הזה.

אבל אני לא יודעת.

והאפשרות לסוע בזמן לא באמת קיימת.

והמוות נראה קשה ומסורבל. מסובך.

והחלום נלקח ממני.

הבלאגן. הכאוס. האכזבה. הכעס.

הכל מציף אותי.

לו רק יכלתי פשוט לחדול מלהתקיים.

בנקישת אצבעות לא להיות כאן יותר.

ולא להשאיר מאחורי זכר.

שלא יזכרו מי הייתי ומי יכלתי להיות.

שלא יזכרו את קיומי. שלא יכאבו על לכתי. שלא יבכו על קברי.

שלא יהיה קבר בכלל.

פשוט לחדול וזהו.

ואז אני חוזרת למציאות.

ומבינה שהכל מתחיל ונגמר אצלי ב"אם רק".

סליחה על הבלאגן. הייתי חייבת להקיא קצת מילים.