לשמחתך כמוני מלא בחוויות אישיות שתוכלי לקרוא. ממליצה לעיין בקהילת דיכאון וחרדה. יש תחושה שזה יאיר את עינייך ויתן פרספקטיבה חדשה

היי גלי אלן, תודה קודם כל על ההצעה :) תאמת שאני עוקבת בקבוצות - בעיקר של הדיכאון והחרדה, ואשמח לדעת למה התכוונת שאמרת שזה יתן לי פרספקטיבה חדשה, אשמח ללמוד :)

ובכן שמעי, את ממש מקסימה וניכר שיש לך ניסיון רב וכוונות טובות אלא שהבלוג הזה לא באמת פונה לנשאי דיכאון. אני מכבדת את השיתוף שלך ומעריכה את הרצון לעזור. ואמנם אנשים חווים דיכאון באופן שונה, אבל אני חוששת שאם עיצות גנריות היו יכולות לעזור, מחלת הדיכאון לא הייתה שורדת אף לא כתבה אחת במדורי בריאות. הצעתי לך לקרוא בכמוני כי יש כאן הזדמנות לחוות לעומק אנשים אחרים, ולא לדבר רק ממקום של חוויה אישית והחלתה על האחר. דיכאון אצל הרבה אנשים מתבטא בבידוד מוחלט, חוסר תקשורת או יכולת לבוא באינטראקציה עם הסביבה, הם הרבה מאוד שקטים לא מדברים, לא מקטרים לא מנהלים שיחות שיפוטיות. הרבה מהם עצובים מיוסרים ודועכים בדממת המוות הפנימית שלהם. הם לא "מרכלים". זהו רידוד מוחלט של נשאי הדיכאון. הם שמוטי ראש. נופלים למשכב. וביום טוב מצליחים להתקלח. נכון, יש רמות שונות וסוגים שונים של דיכאון. אבל הבלוג הזה לא פונה לחולי דיכאון הוא פונה לאנשים שעוברים תקופה מחורבנת. ואני אגיד לך למה אני טורחת לכתוב לך את כל זה (מלבד העובדה שאת מתעניינת ורוצה לעסוק בתחום) חלק מהכאב הגדול של להיות חולה בדיכאון, ואת בטח יודעת, זה תחושה גדולה ומכבידה של אשמה, גם בעקבות ידיעה שאנו מכאיבים לקרובים אלינו כי הם חסרי אונים מול מחלה שהורגת את נפשם של אהובם. מעבר לאשמה, יש תחושה קשה ביותר של כישלון - הצגת הנושא כמשהו שאפשר "פשוט לבחור אחרת" (גם אם נכון) היא שגויה. זה נכון למי שנמצא בנקודה בה הוא מבין, יודע ומכיר בכך שהכוח נמצא בידיו. היא שגויה ומזיקה למי שהדיכאון דומיננטי ואוחז בו באופן שאין הוא יודע כיצד לשרוד את היום ולעיתים אף את השעה הקרובה. ההתיחסות לנושא בבלוג שלך משטיח תופעה כל כך מורכבת ועדינה לרובד של "עשה ואל תעשה" ומניח הנחה שחיים שלמים תחת עינויי נפשי היו יכולים להראות אחרת אם רק היינו בוחרים לרכוש עפרונות צבעוניים ולרקוד. מעבר לכך, ההצעה לחשוב חיובי היא חוסר הבנה בסיסי במנגנון החשיבה הממסך ומשבש את ההגיון. הנושא הזה בעצמותיי, חלק ניכר מהתופת שאני עברתי היה בעקבות הפער בין האינטלקט לבין הנכות הרגשית. ועל כן הרגשתי צורך להפנות אותך לטקסטים קשים שנכתבים בקהילה כדי להביא את נקודת המבט הזו, ולהציע את האפשרות לשחרר הנחות יסוד ולאמץ הקשבה אמיתית וכנה.

היי שוב :) קודם כל תודה על ששתיפת אותי, מעריכה את זה ומאוד מקבלת ומכבדת את מה שאמרת. חשוב לי לציין שאני עברתי דיכאון גם בשילוב של כול מיני דברים, וגם אני הייתי במקומות מאוד חשוכים וגם עם מחשבות לסיים עם זה.. אני גם יודעת כמה זה לא קל בלשון המעטה להסתכל על דברים אחר ובכלל לגרום לעצמך לקום בבוקר מהמיטה. אך חשוב לי להגיד שאני באתי באמת רק מהמקום האישי שלי של מה שאני חוויתי ואיך אני התמודדתי עם הדיכאון שלי בדרך שלי, זה יותר מהמקום של הזדהות או אולי אפילו מעט תקווה. אני קוראת הרבה בקבוצה של דיכאון וחרדה ואפילו מגיבה הרבה - כי שוב אני מאוד מזדהה עם המקומות האלה כי הייתי שם. צר לי שפחות התחברת למה שכתבתי, כמובן שזה לא היה באופן אישי אליך או לאף אחד, ובטח לא ממקום גבוהה או "מתנשא" של להגיד מה צריך לעשות, כי אני יודעת שכל בן אדם הוא אינדיווידואלי וכל אדם הוא שונה ולכל אחד יש את דרך ההתמודדות שלו. אבל שוב אחזור ואומר, תודה רבה לך שהארת את תשומת ליבי, ואני אכן אנסה אולי ממקום אחר. אשמח שאם יהיו לך רעיונות תוכלי לכתוב לי. מאחלת לך שנה טובה, המון חיזוקים, אהבה ותמיכה :) דניאל

היי:) תראי היופי בלהיות "בצד השני" אחרי שהיית במקום רע, זה היכולת להוות כגשר בין מצב חיים החיובי החדש שרכשת, לבין אנשים שנמצאים במצב מיתה נפשי. אני בטוחה שעם הניסיון שלך והרצון, תוכלי למצוא את הדרך לדבר באופן מתקשר לאלו במצוקה. ולא מרחיק. נכון, לא כל מה שנגיד יעזור למי שנמצא במקומות החשוכים. אבל בתור מי שהיה שם אנחנו צריכות לאמץ ענווה רבה כאשר אנו פונים לאנשים במצוקה בפומבי ולדבר ממקום של כבוד למקום בו נמצאים אלו שלא יודעים את נפשם מרוב כאב. הרי באופן בלתי פוסק מלמדים אותנו שצריך לתקן מה שרע, ואנחנו ממהרים לבטל את המצב בו אנחנו נמצאים, במקום להכיר בו וללמוד על דרך ההקשבה במקום על דרך ה"שיפוץ". וגם, העולם בחוץ הוא משוגע ואינטנסיבי ואגרסיבי. מי שסובל מדיכאון צריך להבין שהרגשות שלו תקפים. הם לא צריכים לנסות בכוח להשתלב, לחשוב חיובי ולהתנהג באופן שלא הולם את המצב הרגשי שלהם כי לעיתים במקום שזה יצור שינוי, זה יוצר חרדה, התנגדות וקיבוע של כל הרגשות השליליים ומסקנה שלעולם לא יוכלו להיות חלק אינטגראלי בעולם - וזה לא מה שאנחנו רוצים שיקרה. הגשר הוא למצוא דרך להציע דרך אחרת, שונה, שתאפשר שינוי אמיתי מבלי שירגישו שהם מפקירים את רווחתם הנפשית בנסיונם להשתלב בחיים. ואגב, בגלל שאנחנו חיים בעולם בלתי שפוי אני מאוד מעריכה אנשים כמוך. אני רק מנסה להאיר בפנייך משהו שלעיתים אובד עם הזמן כאשר אנשים מתבגרים, מוציאים תארים, הופכים למטפלים, נוטים לחשוב שהם יודעי דבר, ומאבדים את יכולת ההקשבה שיש לך כרגע. אני אסתייג ואומר בפה מלא ובוטה, יכול להיות שאני מדברת שטויות גמורות. באמת. יכול להיות שאני מדברת מהמקום שבו אני נמצאתי וממנו אני רואה את הדברים. יכול להיות שאני מגזימה ונסחפת למקומות שהבלוג שלך כבר לא קשור אליהם ואני פולטת כאן משהו כללי יותר מתוך אוסף חוויות שלי. אז אל תראי בתגובה שלי כמשהו כזה רציני שצריך להתיחס אליו בכובד ראש.

היי דניאל יקרה, קודם כל האופטימיות שלך היא כלי חשוב מאד. בד''כ אני מאד מאד מתחברת לאופטימיות. הרצון הטוב שלך בולט מאד. גם לי כמו גלי צרם משהו, לא ידעתי להסביר לעצמי מהו. והנחתי שזה כנראה נובע מרגשי נחיתות. גרם לי לחשוב שאני לא מספיק מתאמצת ולא מספיק רוצה, לבחור בטוב. זכרתי שזה בא מהמקום האישי שלך, שהצמיח אותך. אולי בגלל שכתבת את זה מוחלט ומכליל. כי זה לא נעים לשמוע, שהתחושות שלי באות ממקום מתלונן ומקטר. זה לא תלונה - זה כואב לי. את בעצמך כתבת מפורשות, שמי שבדיכאון לא רואה את הדברים הטובים. לחבר דיכאון עם שימת דגש על בחירה אישית לחשוב שלילי - קצת מעליב. אני באמת חושבת שאת מקסימה, הרצון הטוב שלך לעזור ולסייע בולט מאד. אבל, חוששני שאת מפספסת משהו נורא חשוב בגישה עם אנשים שחווים את זה. וזה - גובה העניים. כותבת ממקום אישי ורגיש, בהצלחה יקרה.

היי דניאל נשמע ששיתפו ההלוויה האישית שלך מהזיכרון ומההחלמה שלך , זה נפלא ויש אנשים בשלבים שונים שיתחרו ויראו בה מקור תקווה והדרכה ויש כאלה שלא. כולנו מאוד שונים. נכון דיכאון - המצב הזה במוח שחסר לנו סרטונין מאוד מקשה לחזק את המחשבות החיוביות , וכל אחד מוצא דרך משלו. לי אישית עושה ממש טוב לשמוע על מישהיא שיצאה מזה. לט מפחיתה מכאבך וחושבת שזהו רק משבר ובתקופה מחורבנת. כל אחד ונקודת השבירה שלו. שבו הדיכאון בולט ביותר, שהרי הוא תמיד שם. ותמיד היה. אני גם יודעת כמה קשה לחשוב מחשבות חיוביות ובגלל שתיהיה תקווה בזמנים כאלה. אבל לי אנשים כמוך נותנים תקווה א כל כי למדת לנהל את החיילים שלך עם המחלה ובעיקר כיף לראות כמה אכפת לך מאנשים אחרים .

היי כמוני55 :) תודה רבה רבה קודם כל! זה בסדר גמור כולנו אנשים וכל אחד הוא שונה - וזה כל היופי - יהיו אנשים שיהיה להם קשה לקבל את מה שאני למשל כותבת או שלא יסכימו איתי (ולהפך אני דווקא שמחה לשמוע וללמוד מזה) ויהיו כאלה שיסכימו. אני באמת עושה את זה ממקום הכי אמיתי שלי במטרה לשתף ולתת במה לסיפור שלי ואיך אני אישית התמודדתי עם הדברים.. נכון שלפעמים בכתב זה נישמע הרבה יותר פשוט מאיך שזה במציאות, אבל אני בטוחה שמי שחווה דיכאון או חווה היום דיכאון - יודע שזה לא באמת כך. אני ממש שמחה לשמוע שאני מצליחה לתת לך אפילו מעט תקווה - כי באמת אני חושבת שזה אחד הדברים היותר חשובים שחשוב להאחז בו ולהילחם עם כל הקושי. אני מאחלת לך המון המון בהצלחה בתהליך שלך, ושולחת לך מלא תמיכה וחיזוקים :heart::heart: דניאל :)