הידיים רועדות והעיניים יבשות כשאני מקשיבה למבטא הכבד של הסמיתס שר על עולם אחר, טוב יותר, שהוא רוצה להירדם כדי לחוות. גם אני רוצה להירדם. לנצח, לעולם לא להתעורר. מה הטעם בהתעוררות? אני רוצה מוות. פרוש ורגוע ויפה על המדבר השומם שהפך להיות חיי, לוהט מרגשות אשמה ושנאה עצמית, ולפעמים סופות חול של אושר בלתי נשלט. אני רוצה כאב, חנק ארוך או שריפה בבטן או חתכים בכל מקום. אני רוצה למות. כל כך רוצה למות.

המילים הקטנות שמוציאות את השדים מתוכי. אפילו בבית, אז בחוץ? מוקפת ילדים אדישים ובנות לא אכפתיות שחשבתי שהן חברותיי? לא יהיה לי סיכוי. אני חטיף צ׳יפס לא מלוח שהדיכאון אוכל בלי בעיה. אני גוש פתטי חסר אונים שנלחם לנשום למרות שהוא כבר טבע. אני מחוסרת דמעות. בעיניים בוערות וברצון העז לחתוך בלב. רק שלושה ימים של ניסיון שכנעו אותי שהחתיכה היא נפלאה, אבל בלי סכין או אומץ נשארתי לבד.

הפסיכיאטרית שלי תמיד שואלת אם יש לי דחף לפגוע בעצמי, אני מהנהנת, כמעט בלתי מורגשת, ומיד היא מעבירה נושא. או שואלת איך אני מתמודדת עם זה. אני מרימה כתפיים בחוסר אונים, נואשת לעזרה המקצועית שלה, והיא מתעלמת מתחינותיי האילמות. או מוסיפה עוד חמישים מיליגרם לכדור שלא משפיע עליי.

אני רועדת ומזיעה לקראת מחר. אתמול הוא כבר מחר ושלשום של אתמול הוא מחר של היום. אני כל כך לא מוכנה לזה. כל כך לא מוכנה להתמודד. כל כך מפחדת בלי שום אונים. הפחד הזה, חזק ונורא יותר מכל מה שחשתי אי פעם, רק יתגבר עם הזמן, אני יודעת, אבל לחשוב על לקום כמו בכל בוקר וללכת לבית הספר גורם לי לרצות להרוג את עצמי.

אני לא יודעת למה, אני לא יודעת גם מה קרה שם. הלוואי שהיו עושים משהו כדי שאדע למה, אבל ללכת לבית הספר הכי קטן האפשרי באזור גורם ללב שלי להתחיל לפעום מהר וחזק, בחרדה נוראית.

אני מכירה את ההרגשה כבר שבע שנים וזה עדיין לא משכך את הכאב, את החרדה של המחשבה לקום כמו נורמלית. אני צריכה תמיכה, יותר ממה שמציעים לי כרגע. אני רוצה להיות בחום הרגוע של המיטה שלי ולא בבית הספר עם עיניים ששורפות אותי. אבל הפחד יתגבר, ומצד שני, הפחד נוראי. תמיד כלואה, תמיד דחוקה לפינה עם דיכאון וחרדה שמשחקים בתוכי. אני רוצה שהם ילכו אבל מה הטעם? אפילו ללכת לבית ספר אני לא יכולה, אז לסלק את שני השדים שמעיבים על חיי כבר שבע שנים אחד וכשבעה חודשים השני?  

החיים שלי נעשו מערבולת חסרת צבע של המיטה שלי, אוכל ומקלחת פעם בשלושה ימים. להכניס בית ספר, כשהנפש שלי רגישה ושבירה מכדי אפילו להתמודד עם המשפחה שלי, האם זה יהיה צעד חכם? כל נים מנימי גופי, כל תא וכל חיידק מיקרוסקופי על עורי צורחים לא. לא גדול ורם שאיש מלבדי לא שומע. אני דומעת לבד בחדר חשוך, מוזיקה באוזניים וחוסר אונים בלב. יום המחר נוראי ומפחיד יותר מכל יום אחר. ואני רק רוצה להתחנן, בבקשה תתנו לי להישאר כאן. בבקשה תנו לי טיפול או הרגשה מוגנת. בבקשה.