מה חשבתי לעצמי.

ילדה מטומטמת.

לפני חמש שנים הסתכלתי על עצמי במראה והחלטתי לנסות לחיות. ידעתי שזה לא יעבוד לי. 

שהאנורקסיה שלי היא כבר חלק בלתי נפרד ממני. היא אני.

אבל החלטתי לנסות לחיות איתה יד ביד ולהישאר בחיים.

כחלק מההחלטה הזו ביצעתי שני צעדי שבשבילי היו הכי קשים שיש,

זרקתי את המשקל והפסקתי לעשות ספורט.

הלכתי רחוק, זרקתי אותו רחוק ממני ככל האפשר, במקום שידרוש ממני לעשות ספורט כדי להגיע אליו.

אמרתי לעצמי שבמידה ואחליט להחזיר אותו אליי זו תצטרך להיות בחירה מומדעת ומושכלת.

כזו שמגיעה מתוך הבנה שהנה אני חוזרת לי אחורה.

ואני עושה את זה ב100% מודעות.

גם לגבי הספורט הצלחתי להתמיד בלא לעשות ספורט.

נשמע מצחיק... רוב האנשים נלחמים עם עצמם להתמיד משום מה..

אני מרשה לעצמי פעם אחת בשנה לעשות טיול "חוצה ישראל" של מעל 70 קילומטר וזהווו

אז למה לעזאזל חשבתי לעצמי שאני חזקה מספיק בשביל "להתחיל לעשות ספורט בהדרגה"?

אין דבר יותר ממכר מלא לאכול ולעשות ספורט.

הדופק שעולה, הידיים שמאבדות תחושה,

השומן שנשרף ומשאיר אחריו ריח של עור חרוך וזיעה,

הרגליים שמשלב מסוים מתחילות לרוץ לבד,

מתנתקות ממני,

מאפשרות לי לשמוע מוסיקה, לחשוב, לתכנן,

מבינות שהן יכולות לרוץ גם בלעדיי,

שאני סומכת עליהן שיקחו אותי לאן שרק ירצו אבל רק שיעשו זאת כמה שיותר מהר ובכמה שיותר מאמץ.

יותר מידי שינויים בזמן האחרון,

יותר מידי עליות וירידות,

יותר מידי עצב ודיכאון,

יותר מידי מחשבות של "טינאייג'רית"

והבעיה היא שאני כבר לא בגיל הזה,

ועם ההזדקנות נעלמה גם הפריבלגיה להתנהג ולהרגיש ככה.

סתם אוף.

מזל שיש לי את הריצה שלי כדי להעלים את האוף הזה.