היי כולם, זה הפוסט הראשון שאני מעיזה לכתוב מזה כמה שנים.

אני בת 30 ואת הבולמיה הכרתי מגיל 12. אפשר להגיד שהיא החברה הכי ותיקה שלי...

כמה עברנו ביחד! כל הנפילות, האכילה, ההקאות, הבולמוסים, הבולמוסים, הבולמוסים (!), האשפוזים בבית חולים, הדם, הכאבים, הסיבוכים הרפואיים, הבדידות, תחושת הריקניות ותחושת המלאות, ההשמנה, עוד שני קילו, פחות 10 קילו, הדמעות . . . אוך, הדמעות. ההסתרות מאנשים קרובים, שקרים, ביטולים, עזיבת בית הספר בלי שאף אחד ידע למה, התחבאות בבית בזמן שכולם עם מדים בצבא, המטפלים, מספר דו ספרתי ומכובד של מטפלים ויועצים ואנשים שניסו והצליחו או לא הצליחו לעזור. קשרים שלא צלחו, לנסות לסמוך על מישהו מחדש, שיחות עד אור הבוקר עם בן זוג (שהיום הוא בעלי).

כל העליות והירידות (תרתי משמע) האלה הן מה שהביא אותי לאיפה שאני היום.

ב ר י א ה.   

אני לא מסתכלת על כל אלו כעל כישלון,

היום אני מסתכלת על כל השנים כתהליך ארוך של החלמה.

כל בולמוס שקרה, כל תקופת דיכאון, כל בכי שבכיתי - גרם לי להמשיך להילחם, לשנות, להתאמץ.

ולא משנה מה - להמשיך עם תקווה.

מקווה שלא תאבדו תקווה.