העיקר הבריאות

לפני מספר שנים עליתי לשכנה למסור לה מכתב  המיועד לה  שהגיע   בטעות לתיבת הדואר שלי.  כשפתחה לי את הדלת ראיתי שהיא יושבת על כיסא גלגלים. ליבי נחמץ, אישה כה צעירה על כיסא גלגלים.. מסתבר שנפלה במדרגות ושברה את רגליה. חלפו כמה חודשים ושכנתי השתקמה ולא נשאר זכר לאותה נכות .

היום אני  זאת שיושבת על כיסא גלגלים ומתקשה לבצע את המשימות הפשוטות ביותר. חוששת למעוד ללא יכולת לקום בכוחות עצמי. ולא, לא נפלתי, ואף לא נפצעתי בתאונה. הגוף שלי בוגד בי שוב. מערכת החיסון הארורה  שלי תוקפת את תאי העצב, משמידה את הבידוד שלהם  ומשביתה את פעילותם.

אף פעולה אינה  מובנת  מאליה.  עלי לתכנן  כל תנועה שאני מבצעת: לעמוד, ללכת, להסתובב במיטה מצד לצד, להתלבש, להתקלח ועוד. אני מנסה לחסוך במספר הפעולות ולרכז אותן  בכמה שפחות סיבובים על כיסא הגלגלים.   

כעת אני מבינה את אימי שמתקשה לנעול נעליים, ללכת או להיכנס לרכב  ונזכרת באבי ז"ל שכל צעד שעשה היה כרוך  במאמץ אדיר. רק שהם עברו כברת דרך בחייהם, ואני באמצע החיים.   

מה הטעם  בהתנסות הכואבת הזאת? אולי  אלמד להעריך את הדברים הפשוטים שבחיים, אחגוג כל רגע של בריאות מובנת מאליה, כמו למשל, ללכת במו רגלי למטבח להכין כוס קפה.   

שכנתי  כבר מזמן  הולכת בגאון, עולה ויורדת באותן מדרגות שנפלה בהן, אולי אף  שכחה   כמה חסרת אונים הייתה באותה תקופה. ובאשר אלי, אני מקווה  שלא אשכח להודות   על כל רגע של בריאות כשמערכת החיסון הדפוקה שלי  תתאושש.