שלום לכל הקוראים היקרים.

מפעל מוגן, אני שומע את המילה הזאת ולי לפחות עולה ישר אסוציאציה של "אה זה מקום של מתמודדים", אני נלחץ וחושב לעצמי " מה אני אהיה במקום כזה בין מתמודדים?" ומה עם הסטיגמה שאני חולה נפש, שאני לא נורמלי, שאני לא מסוגל לתפקד, הרי מפעל מוגן מיועד לאנשים בעלי מוגבלויות נפשיות, מה יחשבו עלי? איך אני ארגיש שם? זה בטח מרגיש מאוד נחיתי להיות במקום כזה.

והאמת השאלות לא מפסיקות לעלות, זה מפחיד, כן, אני אולי מסתכל מידי חזק מהעיניים של החברה אבל זה לא עוזב אותי המשפט המפחיד הזה "מפעל מוגן", זה ישמע מטורף אבל אני מעדיף להיות בסרט "המבוך" ולא במקום הזה, עד כדי כך אני מפחד. החברה אכלה אותי בלי כפית, בבת אחת בשנייה אחת. 

"איפה אתה עובד?" "מה אתה עושה ביום יום?" האמת זה שאלות לגיטימיות שאנשים מתעניינים בך ובעיסוקים שלך.

אבל מה קורה כששואלים אדם שנמצא במפעל מוגן לכאורה את השאלות הכי נפוצות שקיימות באינטרקציה בין אנשים? אני בפאניקה, לא בשבילי אלא בשביל אותו אחד שצריך לעבור ככל הנראה מסע המצאות של מה אני עושה ביום יום.

הוא מנסה להתחמק, הוא מגמגם ומחפש מילים שלא יפלילו אותו, אה, אני עובד במפעל, שם עושים ככה וככה, המוח שלו אומר לו בשקט, תגיד דברים שישמעו נורמלים שלא יעלו חשדות, וככה אותו עובד מפעל מוגן צריך לעבור עוד פעם ועוד פעם את מסע השאלות החופר הזה.

"אל תשאלו מה אני עושה לא בא לי להמציא תירוצים או לחפות על האמת שלי" ככה הוא חושב כששואלים אותו במה הוא עובד.

אז אני צריך להתמודד עם כל האימה הזאת שגוררת איתה המילה "מפעל מוגן" זה נשמע טיפשי רק לחשוב על זה.

טוב, חשבתי לעצמי אני לא אהיה שם וקצת נרגעתי, ראיתי את עצמי הולך לעבודה בשוק החופשי ועונה לאנשים בגאווה אני עובד במשרד הזה והזה, ואוו כולם עונים בפליאה, מגניב סחטיין עליך.

יותר מזה ראיתי את עצמי מסיים תואר ראשון, עובד במקצוע שאני רוצה, אותי אף אחד לא יפיל, וככה שטתי בחלומות שלי מבלי להסתכל ימין ושמאל, המציאות שלי תהיה אחרת, אני על גג העולם השאר יכולים לקפוץ לי.

ואז הגיע המשפט "אדם מתכנן תוכניות ואלוקים מצחקק צחוקיות".

פאק! פאק! פאק!

נפלתי חזק, המחשבות טרפו אותי בצורה קיצונית, הדיכאון עטף אותי כמו חולצה, בכיתי יום ולילה ורק ישנתי כדי לא להרגיש, רציתי למות באותם רגעים, וככה עברו כמה ימים, עד שלא הצלחתי לסבול, חשבתי להתאבד, שיתפתי את אבא שלי במחשבות האלה והוא סיפר לי שיש דבר כזה בית חולים פסיכיאטרי, הייתי בהלם, אני ובית חולים פסיכיאטרי? עלו החששות, פחדתי.

עבר עוד יום וכתבתי בקבוצת פייסבוק של מתמודדים פוסט אובדני, הזמינו לי משטרה, הם הגיעו לבית שלי עם כל מיני שאלות שלא חשבתי אי פעם שאני אצטרך לענות על השאלות המפחידות האלה. הם לקחו אותי לקופת חולים לרופא משפחה שאני אתייעץ איתו, ושיחררו אותי, דיברתי עם אבא שלי בטלפון והבנתי שזהו אני חייב להתאשפז, התאשפזתי.

היו ניסיונות אובדניים, פגיעה עצמית, פגיעה והתפרצויות על רכוש, דיכאון חרדות, כדורים... ועוד ועוד...

ומשם התגלגלתי לעוד כמה אישפוזים כולל מחלקה סגורה, תקופה ארוכה של אישפוזים בכל מיני מחלקות.

ואז הגיע רגע השחרור אחרי תקופה ארוכה של אישפוזים, זה היה רגע מפחיד, לא רציתי להשתחרר, פחדתי מהעולם בחוץ, אבל שיחררו אותי.

השתחררתי לקהילה תומכת, שם הוא דואגים שכל דייר יעבור שיקום, וחלק מהשיקום הוא תעסוקה, מכיוון שרמת התיפקוד שלי הייתה נמוכה מאוד עד כדי חוסר תיפקוד בכלל, הציעו לי ללכת למפעל מוגן.

הופה, הדבר שהכי פחדתי ממנו הגיע, אבל אחרי תקופה ארוכה של אישפוזים שהסטיגמה שם חוגגת פי עשר, התאזנתי קצת, הקו מחשבה שלי השתנה, הסיפור שלי השתנה, 

והנה היום המיוחל הגיע, אני הולך לעבוד במפעל מוגן, אני מלא בחששות, אבל חששות קצת שונות, האם אני אצליח במפעל המוגן, מה יהיה שם? למה לצפות? וכדו'

ואז הגעתי למפעל המוגן של סאמיט, דבר ראשון קיבלו אותי עם חיוך, נתנו גם לנשום, הייתי לחוץ, הבינו אותי, נתנו לי עבודה פשוטה, נתנו לי הפסקות כמעט באופן חופשי, דיברו איתי, שאלו לשלומי, הכינו לי תוכנית שיקום תעסוקתי, פגישות של חצי שעה פעם בשבוע עם מרפאה בעיסוק, עטפו אותי בחום ואהבה, צחקו איתי, האנשים שם נחמדים מאוד, כל אחד עם סיפור מסקרן יותר מהשני, וככה כל יום הופתעתי מחדש.

הצוות מקצועי ומסור, לא משאיר אותך עם שאלות הוא תמיד שם בשבילך.

עולה השאלה מה עם כל מה שכתבת על הפחד ממפעל מוגן, מהסטיגמה, מהחברה, מה תענה שישאלו אותך איפה אתה עובד? ועוד מגוון רחב של שאלות שמעלות את הרצון להקיא, החששות האלה לא נגמרות, אז הנה אני אסביר:

אדם שנשבר לו הרגל שמים לו גבר ונותנים לו קביים, כך גם בעולם הנפשי של האדם, יש תקופות שהוא צריך חיזוק וקביים כדי שאחרי זה הוא יוכל ללכת באופן עצמאי, יש לנו תקופות בחיים שאנחנו נמצאים במשבר, כל אחד והרמה שלו, ברגע שהמשבר משפיע על התיפקוד שלנו בוודאי שנצטרך להבין שאנחנו זקוקים לעזרה הרבה יותר מאחרים, אדם שעובר משבר נפשי פעמים רבות אינו מסוגל לעבוד באופן תקין והוא צריך לעלות לאט לאט במעלה המדרגות עד שהוא יוכל לעבוד באופן שבו הוא יוכל לתפקד כרגיל או ליתר דיוק בצורה הכי גבוה בשבילו.

ולכאן נכנס התפקיד של המפעל המוגן, תפקידו של המפעל המוגן הוא להקנות כלים למתמודד כדי שיוכל לצאת לשוק החופשי, יש תמיכה ועזרה מצוות מקצועי, ככל שעובר הזמן אתה עולה מדרגה אחרי מדרגה לכיוון השוק החופשי, רמת המקצועיות במפעל המוגן מאפשרת לך בכל שלב בו אתה נמצא להרגיש בטוח בעצמך, גם בנפילות יש מי שעוזר לך, מתחשבים בזמנים שאתה מסוגל לעבוד, וכדו' 

לסיכום העניין, בהחלט באים לקראתך ועם כלים רב מקצועיים.

מה אם ישאלו אותי איפה אני עובד? לא חייב לפרט, אפשר לענות במפעל שעושים בו ככה וככה, לענות בכנות, אין צורך שהמצאת תירוצים, ברוב המפעלים במוגנים העבודה מכבדת את עצמה.

לדוגמא בסאמיט יש נגריה, מה הבעיה להגיד שאתה עובד בנגריה או שיש בית דפוס, מה הבעיה להגיד שאתה עובד בבית דפוס, לגיטימי, עבודה רגילה... זה לא סיפור לצאת מזה בשלום, צריך לדעת מה לענות ואיך לענות, לא יבוא ככל הנראה שאלות מתקילות אחרות.

בנוסף, יש את הפחד שעובדים אחרים יחשפו את זה שאתה עובד במפעל מוגן, אז מניסיוני לרוב רוב העובדים לא מדברים על זה ולא מזכירים את זה, כנראה לא מוצאים עניין לבלבל את המוח על זה שהם במפעל מוגן, למי זה יעזור המידע הזה עליהם. ככה שאין כזה חשש מצד עובד אחרים.

לסיכום כללי, מפעל מוגן הוא אחד הדרכים הטובות להשתקם תעסוקתית, במיוחד לאנשים שצריכים קביים לתקופה מסויימת, אפשר שלא להכניס את עצמך למצב שאתה עונה לאנשים שאתה במפעל מוגן, אין כמעט חשש שעובדים אחרים יחשפו את זה שאתה במפעל מוגן, ולפעמים עדיף ללכת עם קביים כדי שאחר כך תוכל ללכת עצמאית.

עד כאן מפעל מוגן, השם המושלם :)