כל זה היה כשהייתי בריאה:

     פעם הייתי מביטה ב"חוגגים את החיים", וטועה בהערכה שלי כלפיהם.

     ראיתי בחגיגה שלהם יוהרה יתרה ואובדן של מינימליזם.

     מעולם לא התרסתי, כך פשוט פרשתי את המציאות שבה התבוננתי.

כל זה כשאני חולה כרונית:

     היום אני חוגגת את החיים ומעריכה רגעים קטנים ורגעים גדולים.

     רואה בחגיגה שלי ניצחון על הכאב וחיזוק העוצמות הנפשיות שבי.

     כעת אני משתתפת את אהוביי בחגיגת החיים שלי, כי הם יודעים לשמוח בה עבורי.

כל זה כשאני עומדת על טעותי:

     כדי להוקיר את חגיגת החיים, יתכן שהייתי צריכה להתבגר ולא רק בשנים.

     אין ספק שהרגעים הארוכים בהם אני לא חוגגת אלא כואבת, הם זרז לחוכמה.

     התיקון שלי הוא לומר בכל הזדמנות לדומים לי - צאו לחגוג !