אני לא אוהבת להגיד "הייתי אנורקסית", כי גם אחרי שעליתי במשקל לא הפסקתי להיות אנורקסית, אנורקסיה זה לא בהכרח דבר שרואים בעין, אנורקסית זו מישהי עם חשיבה שונה, עם ראש שונה,עם הבנה שונה, עם התמודדות של מחשבות בלתי פוסקות על אוכל, משקל, קלוריות, שומן, מראה, רזון,השמנה.. ומה לא?להיות בתת משקל ברמה שמסכנת חיים ועדיין לא להצליח להרגיש רזה, להיות אובססיבית על כל קלוריה מיותרת שאולי הכנסתי לפה, לשקול את עצמי 3 פעמים ביום, לשבת שעות בשירותים כדי להוציא בכוח הכל, לעשות ספורט בכמויות כל כך לא פרופורציונליות ביחס לאוכל שנכנס, להיכנס לדיכאון על כל אכילה מיותרת, לברוח מכל ההערות של הסביבה על הרזון המוגזם, לשקר לכולם, להכחיש, להסתיר, להרגיש איך בכל יום הבגדים רק ניהיים יותר ויותר גדולים עליי. ועדיין, עדיין לא להרגיש רזה.כי זה מה שהמחלה הזאת עושה, 'אנה' הזאת משתלטת לך על המוח ולא נותנת למחשבות האלה להפסיק לרוץ, לא נותנת לאכול בלי לרצות להקיא, היא גורמת לך לחשוב שאם תרדי במשקל את תרגישי טוב, אבל האמת היא שאת אף פעם לא תרגישי טוב עם עצמך, כי זה חלק מלהיות חולה בזה.

ב40 מעלות באילת היה לי קר. אילת, חוף, כולם בבגד ים, משתזפים, נמסים מהשמש, ואני? אני רציתי ג'קט, שמיכה, כל דבר שיחמם אותי. ב40 מעלות, כשכולם מזיעים, לי הייתה צמרמורת. זה היה כבר הסוף, התחתית, הבור, המקום הכי שחור ונוראי שהגעתי אליו, כל כך רציתי להנות בחופשה הזאת, כל כך רציתי להיות נורמלית כמו כל החברות שלי, אבל כשכולן אכלו פסטה- אני אכלתי מלפפון. הסתכלתי עליהן על החברות שלי ולא הצלחתי להבין איך אפשר לאכול פסטה, כל כך רציתי להרשות לעצמי, ידעתי שמותר לי, ידעתי שהגוף שלי זועק לאוכל, אבל לא הסכמתי, רציתי להמשיך להרגיש את העצמות שלי, רציתי להיות ריקה מבפנים לנצח, רציתי להמשיך לשמוע את הבטן שלי מקרקרת, רציתי להמשיך להרגיש את הרעב. אז כשכולן הלכו לבריכה- אני הלכתי למכון כושר של המלון, להוריד את מה שלא אכלתי, לשרוף את הקלוריות שבכלל לא נכנסו לגופי.

וכל זה בשביל מה? בשביל תשומת לב? בשביל שייראו אותך, שישימו לב למה שקורה איתך, שיבינו שאת לא בסדר, הרי זה מה שרצית, לזה חיכית, חיכית שיבינו שיש לך בעיה, אבל דווקא האנשים שהכי קרובים אלייך, האנשים שהיו אמורים לבוא ולנער אותך מתוך הדבר הזה, דווקא האנשים האלו הם האנשים שאיכזבו אותך, האנשים שהסתכלו מהצד איך את מתדרדרת לתוך התהום הזה, לתוך המקום החשוך והנורא הזה, ולא עשו כלום.

רציתי שכולם ייראו אותי, שישימו לב שקרה לי משהו. רציתי לשמוע את המילים הדואגות, רציתי לראות את המבט המבוהל.חיכיתי להתמוטט, חיכיתי שמישהו יעצור אותי, יציל אותי, יושיט לי יד וימשוך אותי החוצה מהבור שנפלתי אליו, רציתי שהסיוט שאני חיה בו ייגמר.כל כך היית צריכה את היד הזאת שתבוא ותמשוך אותך מלמטה, מהמקום הנמוך הזה, אבל זה לא קרה.

ואת? את חשבת שלא שמים לב שרזית, חשבת שלא מספיק רואים את העצמות שלך, ואולי זה כי את בכלללא רזה? אולי צריך לרדת עוד?אז ירדת עוד, וחיכית, חיכית שייראו, שיבינו, שיעשו משהו, אבל עדיין כלום. התאכזבת מכל מי שהיה קרוב אלייך בעולם הזה, אבל האמת היא שהאכזבה הכי גדולה היא מעצמך, כי את יותר מכולם אמורה לאהוב ולדאוג לעצמך, אבל את, את הכי מכולם התעללת, עינת, הרסת, שברת והרעבת את עצמך, המעטת בערכך, כל פעם מחדש חשבת שאפשר לסחוט ממך עוד קצת, ''רק עוד קצת ואני אפסיק'' אמרת לעצמך, כי אתמול לא נתת מספיק, אז תרדי עוד קילו, תרוצי עוד קילומטר, תסבלי עוד לילה בלי שינה מרוב רעב, עוד ארוחה לא משביעה, עוד ויתור על יציאות עם חברים כי איך אפשר לצאת אם את בכלל לא אוכלת? ויתרת על כל דבר שאהבת ורצית לעשות או לאכול, ויתרת על עצמך, ויתרת על האושר שלך, פגעת בעצמך ואיכזבת את עצמך.שכחת, שכחת שאת הכי חשובה מכולם, שכחת שהאושר שלך צריך להיות במקום הראשון אצלך, שכחת שהבריאות שלך לא אמורה להיפגע, שכחת שאת צריכה לאכול.. אז את, את הצלת את עצמך, התגברת על הפחד הכי גדול שלך- ואכלת.אכלת ואכלת ואכלת, ועלית במשקל. ואת כבר לא עלה נידף ברוחואת כבר לא מושכת מבטים מבוהלים והעצמות שלך כבר לא ניראות לעין וכולם חושבים שהחלמת, חושבים שטוב לך עכשיו, שאת בריאה, שאת אוכלת כי כיף לך, שאת אוהבת את עצמך. אבל את? את רק חולמת לחזור למה שהיית, רק מקללת על הדבר שנכנסת אליו, רק נזכרת איך ניראו החיים שלך לפני שהכל התחיל, אז את בוכה, כי אף אחד לעולם לא יבין אותך, כי את כבר לא מי שהיית, כי יש מישהי חדשה בחייך, שחושבת שהיא יותר חשובה ממך, והיא כנראה גם לעולם לא תלך.. 

אני לא יכולה להגיד בלב שלם שהבראתי, שזה לא יחזור ושאני לא מתגעגעת לזה, אבל אני יודעת להילחם עכשיו, יודעת לשמור על עצמי מעצמי, כי אין אדם בעולם שפגע והתעלל בי יותר ממני.