שלום, 

אז אני מתחיל בלוג לראשונה בחיי, וכרגיל הוא נראה כמו  אוסף של הפכים. 

- הכותרת כזאת דכאונית, ותמונת הרקע מלאת תקווה. 

ככה אני. אני טיפוס אופטימי בטבעי, אבל גם מאוד רגיש. במיוחד לאלה שאליהם אני פותח את הלב. 

קשה לתחיל כאן ממשהו. ברגעים אלה עברתי סוג של פגיעה מפרודתי, ואני עדיין כואב. יש לנו ילד משותף, אותו לא ראיתי כבר חודש. היא מתייחסת לזה כאילו אני לא מעוניין לראות אותו, וזאת בזמן שאני מתגעגע אליו כל כך שזה כואב. מצד שני, כדי לראות אותו, אני צריך להתמודד איתה, והיא תפגע בכל דרך אפשרית. הקושי כאן הוא שהיא כמעט לא מודעת להתנהגות ולמילים ההרסניות שלה. היא טיפוס לא מפותח נפשית במיוחד - עובדה שהבנתי רק אחרי החתונה (אחזור לזה בהמשך) - וכך, אני סובל, ובודד ובכל זאת יוצא כצד הפוגע - זה שלא מתעניין בילד שלו. הערב היא שלחה לי הודעה בה היא כותבת שמתוך דאגה לשלום הילד, עלינו לעבוד טוב יחד, ושאין לה שום כוונה לפגוע בי. הודעה ארוכה ומושקעת כזו שגרמה לי להתרכך כלפיה. שניה אחרי שקראתי את ההודעה היא שולחת הודעה בת שורה אחת: "ואל תשכח שהוא שלך בדיוק כמו שהוא שלי". כמו חץ בלב השורה הזו פגעה בי, כאילו שלא אכפת לי, כאילו שזה לא היא שמונעת ממני להגיע אליו. בפעם האחרונה שנסעתי לבקר אותו, חציתי את כל אורך מדינת ישראל מתוך הבנה שאני לוקח אותו ליום אחד של חופש משותף. אחרי שעות של נסיעה, והוצאה כספית גדולה, היא אומרת שהיתה אי הבנה, ושאני יכול להיות איתו כמה שעות בלבד. זה שבר אותי. הייתי עייף וסחוט נפשית, והיא הצליחה להלום בי בצורה הרסנית. אני כבר לא יוזם קשר איתה, ופוחד לענות לשיחות וידאו איתה, אפילו שאני יודע שאזכה לראות את ילדי. היא יזמה דרך המשפחה שאבוא לבקר ולבלות עם הילד כי: "ואל תשכח שהוא שלך בדיוק כמו שהוא שלי", עניתי לה שאקח אותו אלי לחג, אחרת מה שהיא כתבה הוא שקר. היא אמרה שלא קמתי אליו מספיק בלילה כשהיה קטן יותר, לכן, לא אוכל לבלות איתו יום שלם עד שיגדל. בהמה חסרת רגשות שכמותה. אחרי ההתעללות שעברתי ממנה, אני חולה. בקושי מצליח לקום ולתפקד בעבודה, אבל מה אעשה? אסיים את חיי בגללה? עלי לשלם חשבונות. עלי להיות אחראי גם על העתיד שלי. אסור לי להפסיק לחיות בגלל הרוע שלה. עלי להמשיך ולהאמין. בימים האחרונים אני נע בין רגעים של אופטימיות לחרדה עמוקה מעתיד קשה ולא ברור עם גרושה שבכוחה למרר את חיי גם אחרי שאמצא לי זוגיות חדשה ואבנה משפחה עם בת זוג נורמטיבית. אבל, איזה עתיד זה יהיה, עם הילד המסכן שבקושי רואה את אבא, ושיש לו אימא רודנית שיכולה לסחוט ממך את הרצון לחיות. אני מכיר ילדים שגדלו בצל אימא כזאת. הם אובססיביים כלפי החופש שלהם, ויש להם פרנויה מובנית מפני ממסדיות. 

מאוחר, וצריך לקום מוקדם מחר, השם יעזור לי