שוב אני חוזרת לכתוב אחרי המון זמן שלא כתבתי. כל כך הרבה זמן שאני רואה שכבר היו שינויים טכניים רבים באתר, אפילו הבלוג שלי קיבל "תמונת נושא" שהאתר בחר בשבילי, אבל לא שיש תלונות, דווקא תמונה יפה ואופטימית, גם אם לצערי היא לא משקפת את המצב האמיתי.

אז לצערי כאמור אני לא אשת בשורות. שנתיים וחצי אחרי הניתוח ועדיין אותה בעיה, הכאבים במפשעות שאני סובלת מהם מאז.

קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי כאן, לפני יותר משנה, בנובמבר 2015. הרבה דברים עברו מאז. אני ממשיכה לשחות ומשתדלת להתמיד. עברתי אז את הטיפול הפיזיותרפיסטי שהופניתי אליו, שבעצם לא היה טיפול רגיל אלא רק הדרכה איך לתרגל תרגילים מסוימים אבל לא הרגשתי שהתרגילים האלה עושים משהו ואולי הייתה דרושה יותר סבלנות, כי אלו תרגילים שבעיקר דורשים סבלנות. מה שלי חסר כנראה. בזמנו, כשחזרתי לטיפול, הפיזיותרפיסטית גם הצביעה על בעיה ידועה שיש לי מאז שאני זוכרת את עצמי, בעיה של יציבה שאני לא מצליחה לפתור, והיציבה הלא נכונה היא עוד גורם שמשפיע על הכאבים במפשעות, וזאת גם אחת הסיבות לכך שזה נמשך.

אני חושבת שזה נמשך גם בעיקר כי כבר הרמתי ידיים. כאילו כבר "השלמתי" עם זה שאני אצטרך להמשיך לחיות עם הכאבים האלה לשארית חיי. ותמיד אני חושבת שויתרתי מהר מדי. הרי אף רופא לא אמר לי שזאת נכות לצמיתות או משהו שאמור להימשך לנצח. רופאים אמרו לי שבסוף זה עובר גם אם זה לוקח זמן אבל אני כנראה התקשיתי להאמין וכנראה, או בעצם לא כנראה, די בטוח שבכל זאת יש כאן גם איזשהו אלמנט פסיכולוגי.

העניין הוא שלמרות שניסיתי בכל מאודי להימנע מזה, זה כן משפיע גם נפשית. תחושות של ייאוש שגורמות לי להזנחה ולאכילה רגשית ומתוך כך לעלייה במשקל שבין היתר גם מחמירה את הבעיה. בפגישה האחרונה שלי עם הדיאטנית לפני קצת יותר משבוע ראיתי שכבר הגעתי למשקל שלא הייתי בו כבר שנים. זה כן הצליח להבהיל אותי ואחרי אותה פגישה, כן היו ימים שהצלחתי לשמור על תזונה מאוזנת תוך פעילות גופנית (שחייה כאמור) אבל היום נפלתי שוב וחיסלתי חבילת עוגיות + שוקולד ועוד שטויות. ברור לי שזה נובע מתסכול בגלל המצב שלי ומייאוש, כאילו יש בי צד שאומר, מה זה כבר משנה, אם נגזר עליי להמשיך לחיות עם כאבים, בשביל מה לדאוג לבריאות ולנסות להאריך ימים?

אבל שוב, איכשהו אני גם יודעת שלא באמת "נגזר עליי" לחיות עם כאבים, זה סתם משהו שהכנסתי לעצמי לראש בלי שיהיה לזה שום בסיס אמיתי. כאמור אף רופא לא אמר לי את זה ובכלל, כבר שמעתי על מקרים של אנשים שלהם רופאים לא נתנו תקווה והם בכוחותיהם הצליחו להתגבר על מצבים ממש קשים. אז למה שאני לא אתגבר על המצב הזה ואחלים?

מכיוון שמדובר בבעיה קלה יחסית, אולי גם זה לא נותן לי מספיק מוטיבציה לעבוד על לפתור אותה. בחיי היום-יום אני עסוקה בעבודה ובשאר העניינים של היום-יום וכאילו "שוכחת" מזה. וזה למרות שהיו גם תקופות שלקחתי חופש מהעבודה ולכאורה היה לי יותר זמן לעצמי.

כנראה אני צריכה למצוא משהו שכן ייתן לי את הכוחות והמוטיבציה.