מחקרים הראו שתרופה ידועה נגד סוכרת מעלה את הסיכון לתמותה עקב התקפי לב ושבץ מוחי. הדבר זכה השבוע לסיקור נרחב בתקשורת. בעבר מחקרים הראו ששימוש ממושך במשככי כאבים מסוימים העלה גם הוא את הסיכון לתמותה מהתקפי לב ושבץ מוחי. מה הקשר בין הדברים? הספר "העוצמה הרגשית" סיפק הסבר לכך וחזה את הדברים ממש כפי שקרו.

בדומה לתרופה נגד סכרת, שמחקרים הוכיחו שגרמה להגברת התמותה מהתקפי לב ומשבץ מוחי, גם שימוש ממושך במשככי כאבים מסוימים גרם גם הוא לתוצאה דומה. זה לא מקרה.

כל התרופות שגרמו לתוצאה הבעייתית הזו הן בעלות השפעה של הפחתת רמת העוררות. בכל המקרים מדובר על שימוש ממושך. מחקרים הצביעו על כך שגם גורמים נפשיים–התנהגותיים הנגרמים מרמת עוררות נמוכה קשורים לסיכון מוגבר להתקפי לב.

למה הכוונה בהפחתת רמת העוררות?

רמת העוררות היא למעשה עוצמת פעילותה של המערכת הלא מודעת (או המערכת הרגשית) – זוהי מערכת בעלת תפקודים נפשיים וגופניים כוללים, ולעוצמת פעילותה השלכות רבות חשיבות.

המושגים "מעורר" ו - "מדכא"" ידועים. סמים כגון אדרנלין וקוקאין הם מעוררים- גורמים לתופעות רגשיות רבות עוצמה ולתופעות גופניות ורגשיות מובהקות נוספות. לעומתם סמים מדכאים, כגון הרואין ואלכוהול אינם גורמים לדיכאון, אלא מדכאים או מפחיתים את עוצמת הפעילות של המערכת הלא מודעת וגורמים לרדידות רגשית ולתופעות גופניות ונפשיות מותאמות.

אנו נוהגים להתייחס ל"סמים מעוררים" כמגבירים את עוצמת הפעלתנות ובהתאמה לסמים "מדכאים" כמפחיתים אותה. זו טעות! סמים "מדכאים" כגון הרואין ואלכוהול – מפחיתים את פעילות המערכת הרגשית, אך מנגד מעצימים את הדחפים (בניגוד לרגשות) וגורמים (במינון מסוים) דווקא להגברת הפעלתנות והאימפולסיביות.

ניסיון לשפוט תופעות נפשיות וגופניות והשפעת תרופות לפי רמת הפעלתנות הוא טעות מהותית שמובילה לחוסר יכולת לראות קשרים בין תופעות, ולחוסר יכולת להבין בצורה מעמיקה תופעות נפשיות וגופניות שונות.

משככי כאבים הם תרופות מדכאות, שמפחיתות את עוצמת הפעילות הרגשית.

הורמון האינסולין הוא בעל השפעה "מדכאת"– הוא אינו גורם לדיכאון אלא מדכא או מפחית את עוצמת הפעילות של המערכת הלא מודעת רבת העוצמה (או המערכת הרגשית).

כיצד ניתן לבסס זאת?
הורמון האדנרלין הוא כמובן הורמון מעורר (מגביר את עוצמת הפעילות של המערכת הרגשית). פעילות הורמון האינסולין מנוגדת לזו של הורמון האדרנלין והוא בעל השפעה הפוכה, כלומר "מדכאת" – מפחיתת עוררות".
בעוד אדרנלין מעלה את רמת הגלוקוז בדם, מזרז את פירוק השומנים,הגליקוגן והחלבונים הרי שאינסולין עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה.

עובדות רבות קושרת בין אינסולין ובין הפחתת רמת העוררות. נציין שגורמים מפחיתי עוררות כגון קור, תרופות מסוימות מפחיתות עוררות ואלכוהול גורמים להשמנה. השמנה כמובן כרוכה בהעלאת רמת האינסולין. מנגד סמים מעוררים כמו קוקאין וניקוטין מפחיתים את התיאבון – מפחיתים את הפרשת האינסולין.

ילדים שצורכים סוכרים עלולים לפתח התנהגות היפראקטיבית. זוהי תופעה מובהקת של רמת עוררות נמוכה, נציין שגם סמים מדכאים כמו אלכוהול גורמים לתופעה זו. אין זה מקרה שתרופות מעוררות שגורמות להעלאת רמת הפעילות הרגשית מסייעות למתן את ההתנהגות הזו.

תרופות שמגבירות את הפרשת האינסולין או את יעילותו, מגבירות את השפעתו על הפחתת רמת העוררות.

הספר "העוצמה הרגשית" דן בתכונות הנפשיות–התנהגותיות שנובעות מרמת עוררות רגשית נמוכה וסוקר מחקרים התנהגותיים שונים שהראו שתכונות מסוימות שקשורות לרמת עוררות נמוכה הן בעלות מתאם גבוה עם סיכון מוגבר להתקפי לב. לדוגמא:
בדידות חברתית, סביבת ילדות קרה, רווקות הם גורמים שמגבירים את הסיכון להתקפי לב באופן יחסי וקשורים גם לרמת עוררות רגשית נמוכה. הנושא נרחב ולא אוכל לפרט עליו במאמר זה עקב קוצר היריעה.

הספר "העוצמה הרגשית" מתאר ומבסס את הקשר שהוצג במאמר זה וחוזה שגורמים תרופתיים וסביבתיים שמפחיתים באופן משמעותי את רמת העוררות הרגשית לאורך זמן עלולים לגרום לעליית הסיכון להתקפי לב ולשבץ מוחי, ממש שכפי שמתגלה במחקרים שהתפרסמו לאחר פרסומו.

שלכם,
קרן אלמוג - מחברת הספר "העוצמה הרגשית"