הרבה זמן לא כתבתי כאן, אך האמת יש כל כך הרבה דברים לכתוב.

היום אני אעסוק על איך אני מרגישה שונה אחרת לא כמו מישהי שבאמת יכולה לדבר, לפרוח או פשוט להיות אני. אני סה"כ עושה מה שהרוב עושים הולכת לעבודה (במקרה שלי שירות לאומי - שכלל לא צריכים אותי בו.) נמצאת בחוג, רצה לפעמים ולחוג שמציירת אבל משהו בתוכי תמיד ארגיש שונה, לא ישנה כמה אנסה להיות כמו מה שמכתיבים ארגיש שונה. אם כבנאדם שלא מספיק רזה לחברה או אם כבחורה שאפילו אם הרושם שהיא עושה טוב החרדה, דיכאון והפרעות למינהן תמיד יגרמו לי להרגיש שונה, אחרת לא מתאימה לחברה כוונתי שאין את תחושת החיות? אהבת החיים תמיד תרצה להיות אחרת או לא בחיים.. וכללי אדם אחר גם אם תראה לעולם שאתה יחסית בסדר ומושלם תמיד החרדה וההפרעה יגרמו לך לחוש שונה..

טיפול פסיכולוגי יש אבל עדיין לא תמיד השימוש התמידי בו הוא מה שעוזר וכדורים ממליצה להתרחק כך שלא באמת נותר לי חזקה מדהימה להרגיש משהו אחר, חיובי יותר..  לפחות יש משהו מחזק שאני קוראת סיפורים על חיוביות או מנסה ללמד את עצמי לראות אחרת אך עדיין זה בתהליכים והרגשת השוני תמיד שם בפינה קוראת לי.. לפחות למדתי שזה מחוסר ביטחון לפחות דבר שאלמד לנטב ומי יודע אולי יום אחד החיות תחזור ואוהב את עצמי אפילו אם אני כזו ואבין..

שזה לא שאני שונה אלה רק הקושי שלפעמים גורם לי לחוש כך ובסופו של דבר. אני אדם כמו כולם.