צלקות

יש לי כמה כאלו, אחת במקום מאוד מאוד בולט, כזה ששנים התביישתי והסתרתי. חשבתי שזה מקור לבושה, חשבתי שעשיתי משהו רע ולכן "זכיתי" לה, ויותר מזה היא סימלה את הפגם שבי, בעוד אני בכלל לא חשבתי ככה, היא סימלה לי חולי ואני-אני בריאה.היום אני כולה להגיד היום שבהחלט זכיתי, בלי שמץ של ציניות. ואני אסביר.הצלקת שלי מסמלת לי את זה שאני מנצחת!אני מנצחת כי הצלחתי לקום ולעבור כאבים גדולים ולשקם את עצמי, ולהמשיך לחיות בדיוק כמו שאני ראויה לחיות.הצלקת שלי אומרת שהיה משהו שאפשר היה לעשות על מנת שאני אוכל להמשיך לחיות. לחיות. כמה שזה לא מובן מאליו.הצלקת שלי היא הרבה יותר מסתם פס של עור שהתאחה והצטלק באופן לא יפה, אלא היה מייחדת אותי .היום אני הולכת איתה בגאווה, היא חלק ממני, והאמת אני לא זוכרת את עצמי בלעדיה.זה לפעמים מעורר עניין לענוד "פגמים" זה מיד מראה לנו איך זה נראה מהצד השני, זה מיד גורם לנו להסתכל על עצמנו ולתהות על המושלמות הזו שכולנו חולמים עליהה וחוטאים ברצונה. ובעיקר זה מוציא איזשהו כיעור שכולנו מנסים להסתיר. כי זה כואב, כי זה משהו שלא מדברים עליו, משהו לא טבעי, כזה שחונכנו לשנוא.לשאת פגמים זה מראה ל כולנו על דברים שאנחנו לא רוצים לראות.ועוד לבחור לשאת את זה בגאווה? מעורר לפעמים תהיות.אני חושבת שדווקא הפגמים האלו, יהיו ככל שיהיו הם מה שעושה אותנו יפים יותר, שלמים יותר, אמיתיים יותר ואנושיים יותר. החופש האמיתי מתחיל ברגע שמקבלים את זה כמו שזה.