אז די ממזמן פירקתי פה את כאביי  ועצבותיי , עד כמה רבות הם  

דיברתי על כך שאני אוטוטו רגל בצהל , וחששות , פחדים על כך 

ובעיקר (דיכאון ) . שיתפתי על הרעיון שלי להתגייס לצהל , שמשם אולי אמריא להיישגים

אם זה היה , בעיות חברה החוסר התאמה השתלבותית ,קודיים חברתיים שאיני מבינה בהם כלל .

והשאיפה הייתה - שמשם אולי אצא אדם אחר על רגליים על הקרקע וחברים לחייים וכל הפלוסים והכלים שצהל מעניק . 

בהתחלה לא רציתי בכך, אני וצהל ? שני אנשים  לגמריי שונים  

עם זה חרדות חברתיות ,החוסר קול שבתוכי ,וחוסר בטיחון ,ובקלות להימצא במצבים לא נעימים .

עם כך הושפעתי מהתרפיסט שלי שהיה לי בתקופה התיכון , שטען שאני עלולה להתייצב בצהל  

מהילדה הלא מוצלחת שכולם בגילה עבדו על מנת להספק את עצמם ולהרגיש עצמאיים  "שאני לא תלוי בהוריי על הרווחים שלי ", שחלקם חוו אהבה שיכלה להתבטא כמינית .תמייד הייתי כבויה  חסרת אמצעיים , לא ידעתי להתיידד עם אנשים מלבד לאלה שבכיתה שלי , תמיד מצאתי את עצמי עם לבד אחד גדול וריקנות כמו של אישה בת 40 . כל יום רק  פינטוזים שוואלה הם די מציאותיים לאחרים ודי קורה להם את זה בפועל , ולי ? רק בגדר חלום .

תמייד חוויתי זלזולים עם מהמשפחה מהסביבה ,גדלתי עם זה אפשר לומר  הכל אצלי או שחור אפור , לבן זה סמל של שמחה לא ? או ריקנות .

הנשמה שלי חנוקה בדמעות ויגון וזה נורא מייגע ,הכאב שהם כבר אוטוטו יחגגו 19 ,

כן מהיילודה נפלטתי לנתיבים שרק צילקו אותי עם השנים. טוב זה רק מתחיל להציף אותי .

אז אני וצהל לא הסתדרנו בסוף , כמו כל צעד ענק שאני מחליטה להעשות , או נכשלת בו או המפחד כבר יודע להעשות את שלו . 

אני אוטוטו 19 ,ועברה לה תקופה  מהפטור עקב דיכאון וחרדה .

תאמת הרגשה היא נוראית , אמי התנגדה מלכתחילה של זה  שאני פשוט אאבד שם ואהרס , לא נתתי לה ככ להשפיע עליי\ עד שעברתי את שרשרת חיול , ומה צפיתי כבר שם ..התאמו אותי  כחיילת "חריגה"בתור התחלה  והייחס לחייל חריג נוראי, חושבים שיש לך אוטיזם קשה , או כל הנחה אידיוטית , מי שישב בתא חריגים בזמנו שהביאו אותי  אליהם  היו זוועתים , חיילים חצופים שהם בושה לצהל, עם ביטחון יותר מיידי מופרז "יעני הוא חריג" אני אחליש אותו עוד יותר זה הם . ועם זאת וחיילת דוחה למיידי שישבה שם  . ואני כבר הספקתי לעלות על משפט על נפקדות של כמה ימים אחריי שרשרת חיול שנתקפתי בפחד וחרדות \ עברתי מלא בימים של הגיוס, הרגשתי סימן מהשמיים שאיך שהגעתי לשרשרת חיול לא הטיסו אולי להטירונות , אלא הייתיי צריכה לעשות משהו רפואי . ובזמן הזה הבנתי שאני לא מתאימה  לכן נפקדתי ,וביקשתי קבן לאחר מכך ,ועברתי עוגמות נפש מכל תחנה מייגעת שעברתי שם . הייתי נורא לבד שם  הרגשה היא נוראית  , אפילו המדים לא התאימו לי , הייתי נראית כמו ליצנית מכנסים שגדולים ממני בעשר מידות , כי המכנס היא לוחץ באזור הבטן . פשוט ליצן וספגתי את זה בשקט מהלעג של זה .אך בסוף הגעתי למדור שיחוררים. וכל הפרוצדורה הזאת נמשכה כמעט שבועיים עד לפטור. וזהו נפלטתי ממסגרת צהל . הרגשה  הייתה עצובה כשחזרתיי  הביתה מהאוטובוס האחרון שעליתי אליו  ,ראיתי חיילים בתחילת דרכם בתחנה ,איך הם הצליחו להתיידד והיכרויות.

ורק אני לא הפסקתי להכיר אף אחד שם בכל התהליך הזה , חוץ משמות של חיילים שנואים .

עוד כאב , עכשיו אני במצב שאי ידיעה לאן היעוד שלי , העצב של שוותרתי  שם משתלט עליי  

כרגע המצב על הפנים (אין מסגרת \ אין עבודה \אין חברה תומכת\ולא משפחה)

אני הורסת לעצמי את החיים .. אני יושבת בבית לא יוצאת מהבית , בוהה בקירות 

אמי רק מטרד במקום לעזוור לי לצאת מהמצב אנוש הזהה ,רק מחמירה עם זה רק ירידות .

חשבתי על שירות לאומי , אבל לא יודעת לאן להתאים את עצמי, ואילו אנשים לפגוש בשביל זה .

קשה לי להחליט החלטות ואז לקייים אותם, כי אני לא מאמינה בעצמי כבר ,ואין בי כבר אמונה מהסביבה . אני לא יודעת למי לפנות שיציל אותי מהמצב המבייש הזה .

למה פאקינג אני לא יכולה לחיות חיים נורמלים ??!

חברים ,בילוים ,עבודה,אהבה, הכל מתעכב בדלאי ענק והזמן לא מרפא רק מחמיר את זה

נמאס לי מהמסכות"  שאני בסדר " ושאני בסדר שאני לא מגיעה לקצה חוט ושזה כך בקביעות .

וממש לא, הכל נספג לתוך הלילה ונפלט לתוך הכרית 

"נמאס ..לי." כרגע אני מרגישה חלולה וריקנית ,שאין בי ניצוצות של רגשות אנושיים אמיתיים . 

מזה שמחה , מזה צחוק , הרגשה הזאת שמתאהבים ,כל הרגשות האלה מתות אצליי 

העצבות פשוט תפסה את מקומם ,אין לי אמון באנשים ולא בחברות, תמייד מצאתי את עצמי שאנשים מנתקים קשר אייתי ,אחר שהם "השתדרגו " ואני הגרסא הישנה שלהם . אין לי למי לצעוק הצילו  אני גוססת  בתוכי . מאבדת צלע אנוש וכל שנה שחולפת זה רק מחריף .

ואני לאט לאט מתחילה להתרגל לזה ,בידעה שזה התאבדות עצמית .

יש לי ככ מלא חלומות שכל יום שעובר אני רק מתרחקת מהם  .

החוויה שלי מצהל מאוד השפיעה עליי לרעה מאווד 

וערכה עצמית שלי ודימוי עצמי שלי צנחו להם .

לכן השנה הזאת מסתיימת לי כשנה נוראית ,  אני מיואשת רק מהלקליד עד כמה .

אני רוצה לצאת מהמצב הרע הזה שאני נמצאת בו  ,וגם להשתקם  כמו האנשים שאני מכירה ואיפה הם נמצאים עכשיו.

נראלי אפסיק פה את הפריקה חופרת . 

תודה למי שמגדיש זמן וקורא את זה \ מקווה לטוב.