פיזיותרפיה לפרקינסון - ריקוד לחולי פרקינסון לשיפור שיווי משקל והליכה
חולי פרקינסון מרוויחים מאוד מאימון גופני, זה לא סוד, אולם כמטפלים ומאמנים אנו מתקשים פעמים רבות להתאים למטופל תוכנית אימונים אשר יוכל להתמיד בה לאורך זמן. אני חוזר ומראה למטופליי עדויות מחקריות המציגות כיצד תוכניות אימון אינטנסיביות מוכיחות עצמן כיעילות ביותר בקרב חולי פרקינסון, אולם מנגד אלו בעלי רמת מחלה בינונית הנדרשים להשתתף בתוכניות אימון אלו מציגים אחוזי שחיקה ונשירה לא מבוטלים של יותר מ-30% ולא מצליחים להתמיד בעצימות, מינון ומשך התוכנית. וזה הרי כל סוד הקסם בהצלחה, התמדה. אחד הכלים הנהדרים לעידוד התמדה באימון לחולי פרקינסון הוא מוזיקה וריקוד, שיטת אימון וטיפול בתנועה שמצליחה להיות יעילה, מהנה וייתכן פחות מאיימת על חולי פרקינסון מאשר שיטות אימון אחרות.
בשנים האחרונות הריקוד הסלוני צובר יותר ויותר פופולריות בקרב חולי פרקינסון, ובמאי השנה נזכה לארח בארץ לקורס חד יומי את ד"ר מדליין הקני, אחת החוקרות המעניינות והפורות כיום בתחום השפעות הריקוד בכלל, וטנגו ארגנטינאי בפרט, על חולי פרקינסון. ד"ר הקני היתה רקדנית ומורה לריקוד שנים רבות לפני שנכנסה ללימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. היא התמחתה בריקודי סלסה, סווינג וטנגו ארגנטינאי ובהנחייתה של פרופ' גמון ארהרט, מנהלת החוג לפיזיותרפיה באוניברסיטה, התחילה ללמד חולי פרקינסון טנגו. הן ניסו לכוון במחקרן לא רק לחולי פרקינסון ברמה קלה, אלא לחולים ברמה מתקדמת יותר, אנשים המסתייעים במקלות הליכה, הליכונים ואפילו כסאות גלגלים, וחיפשו לראות קודם כל האם תרגול ריקוד מאפשר לאותם אנשים אימון בסביבה בטוחה. תחושת בטיחות, אשר תוכל ליצור התמדה, היתה תמיד מרכיב חשוב במחשבה שלהן. לאחר סיום הדוקטורט, ד"ר הקני המשיכה לפרסם מחקרים המראים כיצד שיעורי ריקודים סלוניים קבוצתיים יעילים בשיפור שיווי משקל, הליכה והשתתפות בפעילויות בקהילה בקרב חולי פרקינסון ברמה קלה-בינונית.
מעניין לעקוב אחרי מחקריה של הקני ולהתרשם משיטות המדידה השונות והמתקדמות בהן משתמשת, המתווספות למדדי שיווי המשקל הקליניים הידועים. במחקר חדש שפורסם במגזין Journal of Neurologic Physical Therapy בחנו הקני ושותפיה את יעילות אימון הריקוד בשילוב מדדים אלקטרומיוגרפיים (EMG) ותנועת מרכז המסה של הגוף (COM) במהלך תגובות יציבתיות אוטומטיות להפרעות חיצוניות כשהמטופל עומד על משטח נע. המחקר נועד להעריך את הישימות והיעילות של אימון טנגו אינטנסיבי (450 דקות בשבוע!!) על חולי פרקינסון ברמה קלה-בינונית המעורבים בקהילה. המחקר כלל 26 חולי פרקינסון אשר קיימו 15 שיעורי ריקוד טנגו מותאם, שעה וחצי כל אימון לאורך 3 שבועות (5 אימונים בשבוע). בתום ההשתתפות בתוכנית, הושג שיפור במספר מדדים קינמטיים ובכמה מדדים ב-EMG הנמדדו בשרירי הרגליים במהלך תגובות יציבתיות להפרעות בשיווי המשקל. יחד עם זאת הושג שיפור תפקודי קל במדדי שיווי משקל קלינייים כגון מבחן ברג לשיווי משקל (Berg Balance Scale). מסקנת החוקרים היתה כי אימון מרוכז של 3 שבועות יכול להוות תחליף לתוכניות אימון ריקוד ארוכות טווח.
כמובן, תוצאות מחקר זה אינן מפתיעות וניתן לחלוק על היכולת להעברת אינטנסיביות כזו של אימון לקהילה. רבים ממטופליי הרוקדים לא יוכלו טכנית לעמוד בעצימות של תוכנית כזו והיא אינה לרוב נגישה וישימה בתנאים שאינם מחקריים. רופאים רבים נוהגים בהמלצת שיטת 300 דקות האימון השבועית (אירובי+כוח) הידועה מאיגוד רופאי הלב האמריקני, ואני תומך בה ומנסה לשלב את הריקוד בתוכה עם מטופליי. הצלחת לרקוד פעמיים בשבוע? נהדר! את שאר השבוע נמלא בדברים אחרים. ונשלב את הריקוד בתוכם. הערך המוסף של הריקוד בפרקינסון הוא החיבור לתנועה דרך המוזיקה והתנועה המודעת, כלים מצויינים להתנהלות עם הסימפטומים של המחלה דרך שימוש בטכניקות של רמזים חיצוניים (קוליים, אודיטוריים).
כדי להמשיך ולגלות את נפלאות המוזיקה והריקוד על המוח ועל פרקינסון ממליץ לכולם לקרוא את אוליבר סאקס. סאקס הוא נוירולוג וסופר מדע פופולארי בריטי-אמריקאי ממוצא יהודי אשר כתב ספרים המתעדים את התהליכים העוברים על מטופליו ("האיש שחשב שאשתו היא כובע", "התעוררות"). בשנת 2007 פרסם סאקס ספר מרתק המתאר סיפורים על מוזיקה והמוח בשם "מוזיקופיליה" (מאנגלית: נעמי כרמל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר). בפרק 20 של הספר ("מלודיה קינטית: מחלת פרקינסון וריפוי במוזיקה") כותב סאקס על חולת פרקינסון בשם אדית ט', מורה למוזיקה לשעבר, אשר דיברה בפניו על הצורך שלה במוזיקה.
סאקס מספר, "אדית אמרה שעם הופעת מחלת הפרקינסון, היא נעשתה "חסרת חן", שתנועותיה נעשו "עציות, מכניות – כמו רובוט או בובה". היא איבדה את הטבעיות והמוזיקליות הקודמות של התנועה; בקיצור, אמרה, מחלת פרקינסון עשקה אותה מהמוזיקליות שלה. אבל כאשר היא מצאה את עצמה תקועה או קפואה, אפילו העלאה בדמיון של מוזיקה היתה משקמת את יכולתה לפעול. עכשיו, היא יכולה "לצאת בריקוד מתוך המסגרת", כפי שניסחה זאת, בתוך הנוף החד-גוני שבו נלכדה, ולנוע בחופשיות ובחן: "זה היה כאילו פתאום זכרתי את עצמי, את המגנינה החיה שלי".
סאקס מסכם כי "הדבר שדרוש לחולה פרקינסון הוא מוזיקה, מפני שרק מוזיקה, שהיא קפדנית ועם זו מרווחת, מפותלת וחיה, יכולה לעורר תגובות שגם הן כאלה. והוא זקוק לא רק למבנה המשקלי של הקצב ולתנועה החופשית של המלודיה – למתארים ולמסלולים שלה, לעליות ולירידות שלה, למתחים ולהרפיות שלה – אלא ל"רצון" ולכוונותיה שלה, כדי להשיג שוב את החופש של המלודיה הקינטית העצמית שלו".
אז רקדו. התחברו למוזיקה, תהנו מהתנועה ותדעו לדבר אל גופכם טוב יותר. אין כמו רקדן היודע לשלוט בהזזת כל שריריו.
למחקר המלא:
תגובות
