כבר כמה זמן שאני ככה, כבר תקופה שאני מחפשת עוד פעם תשובות...

כבר עוד יום עובר ואני תוהה לעצמי, מה אני עושה?

מה אני רוצה? מה אני לא עושה כי אני מפחדת מכל דבר בערך?

המלחמות האלו התישו אותי, מתישות אותי

לא יהיה לי תשובות אני יודע זאת, אבל המחנק הזה, העננה הזאת.

לא רוצה לעבור לי, שוב רע לי.

שוב אותו סיפור שחוזר על עצמו, בת 23 ועם כל השינויים שעברתי ועם כל הדברים שעברתי בחיי אני באותו לופ.

לא רוצה כלום, לא רוצה שגרה, לא רוצה לתפקד, לא רוצה משמעות, והכי גרוע אני בורחת או מנסה לברוח מכל דבר.

בעיקר מעצמי...

אני לא יודעת אם אוכל להכיל את זה שוב, שוב להרים את עצמי, שוב לחייך את החיוך המזויף והצחוק הרגעי, שוב להתחיל מהתחלה, שוב רחמים מהסביבה, שוב אכזבה מההורים שלי, שוב "את דפוקה".

אני באמת מחפשת את המילים שיתארו מה עובר עליי בזה הרגע, זה קשה גם ככה עד שיוצאת לי מילה מהפה זה נס.

איך הוא יכול לאהוב אותי ככה? איך הוא לא נגעל מהחולשה הזאת? איך הוא רואה עתיד עם מישהי שלא רואה את העתיד שלה?

איך הוא מקבל את כל הקריזות שלי? אני לא מקבלת אותם.

מסתובבת סביב הזנב של עצמי, ורק רוצה להסתחרר ולהתעלף.

והנה לקחתי את החבר הכי טוב שלי, לורי הפעם 3 כי כבר הגוף רגיל ושום דבר לא מרגיע, המחשבות מציקות, הלבד של אחרי האכזבה.

כמעט כמו חמרמורת אך לא מאלכוהול.

התחושת גועל שאת קמה בבוקר איתה, מסתכלת במראה ואת לא רוצה לראות מה נהיה ממך, התחושה המגעילה שאני יודעת שהולכת להיות לי תקופה קשה ואני כבר לא יודעת איך להרים את עצמי למרות שיש לי את כל הכלים, חברות משפחה, חברים פה חברים שם...ספיר שעברתי איתה דרך מדהימה ובזכותה אני עוד נושמת ועשיתי את המלהכים שבחיים לא חשבתי שאעשה מהטיול ועד תל אביב וסיומת מכינה.

כל העבודה הקשה הזאת, כל ההשקעה הזאת, כל הכספים, כל המאמצים, כל התקוות,

אני מנפצת בשנייה, לא כי אני רוצה או כי אני אגואסיטית וכפוית טובה, זה לא אני.

אני פשוט באמת לא יכולה, לא יכולה יותר. השיחות עם כולם ועם כל הדברים הנכונים שאני צריכה לעשות

ואני יושבת ושומעת בלי הרף את מה שאני אמורה לעשות ואיך לעשות והם צודקים ואני יודעת שהם צודקים.

אבל יש אבל גדול, זה לא בא ממני זה לא בא הבפנוכו שלי.

אני שוב נשברת,,,לא אכפת לי לאן זה ייקח אותי אני מרגישה שזה גדול עליי ולא כי אני לא יכולה להצליח כי כבר הוכחתי את עצמי וקיבלתי אחלה של ציונים.

אני פשוט לא רוצה להלחם יותר על שום דבר, לא על זה שאני יפה ואני צריכה להוכיח שיש בי משהו חוץ מיופי ואני לא חלולה.

לא על זה שאני ביישנית אבל מצחיקה, לא זה שאני צריכה לפעמים את הספייס שלי, את זה שכולם יאהבו אותי ויחבקו אותי כמו שהן יודעות.

וכמה אהבה יש לי לחברות שהן כבר ממזמן לא שותפות הן חברות שלי לכל דבר, חלק ממני.

מכירה אותם בפועל חצי שנה אבל כולנו יודעות שזה ההרגשה של שנים, שנים שאנחנו מכירות.

הם טובות, טהורות, מקסימות באמת שאני כלכך אוהבת אותן.

אני כותבת וכותבת ולא רוצה להפסיק, אני סוף סוף מעלה את הכל על חתיכת הנייר המסכנה הזאת אבל אני רושמת את הכל גם אם זה לא מסודר.

זה אני.... אני האמיתית.

אני מחפשת תשומת לב מבלי לדעת או מודעת לזה...וזה לא מספיק לי. שום דבר לא מספיק לי.

הרצון הכי גדול שלי הוא להיות כמו כולם. אני יודעת שזה משאלה של ילדה קטנה.

אבל כרגע זה לא מתאפשר לי להיות כמו כולם, זה אף פעם לא היה כמו כולם.

אם זה שתמיד רציתי להיות גיבורה גדולה ולעשן ולשתות הכי מוקדם שיש ואז ברור שבגיל כזה זה להתרחק כמו מאש...אני מסוכנת. הורסת את התמימות לילדים שלהם

אז כן התרחקם ממני, השארם אותי לבד מול העולם השארתי אותי עם חור עצום בלב.

לא רציתם אותי יותר אף אחד לא רוצה, אולי בצדק היצר ההרסני לא כולם יודעים איך להתנהג בו.

אבל בחייאת מה ילדה בת 13 14 מבינה מהחיים שלה? אני כבר לא שופטת אותה אני מקבלת אותה באהבה כי ככה אני כשאני רוצה משהו אני אעשה אותו בזמן שלי וברצון שלי ולא מעניין אותי אף אחד.

המשך יבוא