"הכל בראש. הכל מתחיל ונגמר בראש" כך סחה שכנתי מבלי שהיא מודעת לטריגר שהיא מועכת אצלי בחוזקה באותו רגע ממש.

 

"הכל בראש?" רציתי לענות לה בכל הכוח, מתוך הכעס שזה עורר בי והתסכול. רציתי לשאול אותה למה היא לוקחת את ילדיה לטיפול רפואי אם הכל בראש ולהעמיד אותה על דיוקם של דברים כאשר הזכירה מחקר על חולי סרטן בו ניתנה תרופת דמה (פלסיבו) לחולים ומצבם השתפר לאין שעור (לדבריה, אפילו החלימו!), אבל הסתפקתי בלומר שאני מסכימה ש"חצי בראש" ושזה הכי רחוק שאני מוכנה "לזרום" איתה בנושא.

 

את האמת על מה בדיוק אני חושבת ומרגישה, כולל תימוכין מסיפורי האישי והיכרות רבת שנים עם אחרים - שמרתי לעצמי.

 

למה בעצם?

כי אין לי כוח

כי צריך לברור לאן משגרים אנרגיות

כי היא מאמינה בשלה - שתאמין

כי אולי הייתי *שוב* יוצאת קוטרית-כבדה-מתייפחת ו"חופרת" ואני מעדיפה תדמית קלילה, כיפית וצבעונית (מישהו לא?), כזו שקל לרצות להיות בחברתה

 

 

 

ולמה כן לטרוח?

אולי כדי שיכירו בקושי שלנו, החולים הכרונים?

בהתמודדות היום יומית עם הטרחה, הכאב, הבדיקות, אי הוודאות, החשש מהעתיד, המגבלות, הזמן המבוזבז ומתועל לדברים שלא היינו בוחרים בהם מרצונינו הטוב (רופאים, בדיקות, בירוקרטיה, שכיבה במיטה..), הכסף המבוזבז ומתועל לדברים שלא היינו בוחרים מרצונינו הטוב (עזרים רפואיים, רפואה פרטית, תוספים, אי יכולת להשתכר די בהתאם ליכולותנו וכן הלאה).

 

וגם זה כמובן ניתן לפירוט ורק על קצה המזלג, כי ההשלכות של ההתמודדות הכרונית פולשות לכל זירה - משפחה, יחסים, ילדים - ושום דבר אינו מובן מאליו יותר.

 

נו, אז יכירו בקושי שלך ואז מה?

וואלה, לא יודעת. יעריכו יותר? יציעו עזרה? האם אני רוצה עזרה? האם אני צריכה אותה? אולי רק אמפתיה? ואיך? וכמה? ומתי?

 

המון שאלות - מעט תשובות.

 

מה שבטוח הוא שנוסף על ההתמודדות השגרתית אין, לפחות לי אישית, רצון או צורך להעמיד אנשים על דיוקם. "הכל פסיכוסומטי", "הכל בראש" - דברים שלפעמים מוציאים ממני לרגע כזה רוע שמאחל להם, רק ליום, להיכנס לנעליי - ואז לשוב עם תובנות ותשובות מחדש.

 

לא אני בחרתי לחלות.

 

אני לא חושבת שאף אחד בוחר את זה!

 

לא עישנתי, לא שתיתי, שמרתי על משקל תקין, היו לי קוביות בבטן וחיוך נסוך בקביעות על הפנים. הייתי רקדנית, הייתי טיילת, היתה לי עבודה מסודרת ומכניסה ובן זוג קבוע ובאופן כללי הייתי מרוצה מאד ממה שהחיים הציעו לי.

 

עדיין, אגב, אני מרוצה, מינוס ההתמודדות הזו כמובן, אבל אני לא מוותרת לה (אפשר לדמיין כאן אייקון של בוקס).

 

 

ומה איתכם?

איך אתם מגיבים למישהו שאומר לכם או בסביבתכם שהכל בראש?

שהכל פסיכוסומטי?

שכוח הריפוי נמצא רק בכם?

אתם משיבים? שותקים? מקבלים באהבה? כועסים?

 

ומה קורה כשדווקא בזירה הקרובה ביותר שצריכה להעניק את הקבלה, ההכלה והתמיכה - דווקא שם סבורים כך? אם זה בן זוג או הורה? מה אז?

מנפנפים מולם בתוצאות בדיקות דימות? גוררים אותם בכוח לרופא? מציגים בפניהם עור נגוע? פצע? שבר?

 

 חומר למחשבה. השמיעו קול. בבקשה.