אולי הוא צודק. אולי באמת אני כול הזמן רק מתלוננת, כל הזמן רק מבקרת. ומה אם באמת אני מאוד מגזימה?! ומה אם אני מאבדת כל פרופורציות? הוא כל הזמן אומר שאני לא צריכה להרגיש פגועה או כעוסה... כי הוא לא התכוון לפגוע ולהעליב וזה אני שבוחרת להיעלב. אולי באמת אני נעלבת מכל דבר? רגישה מדי? כמו תמיד רגישה מדי..." מתארת לילך.

 

מדבריה של לילך אני קולטת את הייאוש שהיא שרויה בו, ייאוש שלא קשור למערכת היחסים שלה עם הבחור, אלא יותר למערכת היחסים שלה עם עצמה. הספק הגדול שלה בעצמה, ברגשותיה, גורם לה לאבד אחיזה. "אני כבר לא מרגישה כלום, לא חושבת כלום, לא רוצה כלום. אם קודם ידעתי מה אני מרגישה, ושזה צודק, לגיטימי ויש לי את כל הסיבות בעולם להרגיש ככה, לפתע פתאום הקרקע נשמטת. אני לא יודעת כבר מה נכון, מה צודק, מי צודק, אני נכנסת לסחרור." היא אומרת.

 

דברי הבחור שגורמים ללילך לחוש כי הקרקע נשמטת לפתע, נופלים על קרקע מלאת ספקות. לילך "יודעת" מגיל מאוד צעיר שהיא "רגישה מדי", "מגזימה מדי", "נפגעת מדי" ו"בכיינית מדי". כששומעים את זה שוב ושוב, גם אם זה נאמר מתוך כוונות טובות, כדי להגן, לומדים שיעור בניתוק כואב מהעצמי. עם הזמן מפתחים ביקורת עצמית, ספק פנימי ולעיתים גם זלזול כלפי רגשות בכלל וכאלה הנחווים בתגובה לפגיעה ועלבון, בפרט. הניסיון לשלוט בכאב בשביל לא "להגזים יותר", בשביל שהרגש והתגובה יהיו "פרופורציונאליים" למה שקרה "באמת", מזמנים אם כך לעיתים יחס מנוכר לרגשות, לצרכים ולרצונות.

 

בגיל ההתבגרות, ניכור זה והרצון לשלוט ברגשות, היה אחת הסיבות שהביאו את לילך לניכור גם מצרכיה הפיזיים, למשטר של התנזרות פיזית ולהרעבה עצמית. באמצעות ההרעבה וההתעסקות הטורדנית באוכל ובגוף, לילך הרדימה את רגשותיה, טשטשה את עצמה ופתרה שורה של בעיות מאיימות.

צריך להבין שהקשר בין טשטוש רגשי, למחשבות טורדניות בכלל, ואודות האוכל והגוף בפרט, הוא קשר מאוד מיידי ויעיל. העיסוק הטורדני, הניסיון לשלוט ברעב ובאכילה, והשנאה כלפי הגוף, תופסים מקום כל כך גדול ולוכדים את המחשבה, ההתנהגות והרגשות. כך שבאופן פרדוכסאלי, עיסוק זה ממלא את הגוף-נפש ובו זמנית מרוקן אותו מרגשות. הרגשות שאליהם תהליך זה מכוון, באופן לא מודע, אלה דווקא רגשות טבעיים יומיומיים, הממוקמים בתוך מערכות יחסים, ונחווים לא אחת כרגשות "רעים" למרות שהם אנושיים ורגילים כמו כעס, קנאה, פגיעות ונזקקות.

 

רק הגוף מדבר

 

לילך התחילה את הפגישות איתי שנים אחרי שיצאה ממצב ההרעבה האקוטי, על מנת לטפל בעיקר בעיסוק הטורדני שלה בנושא ובקושי הגדול שלה לקבל את עצמה. בתחילת הטיפול לילך "דיברה" רק דרך הגוף. לעיתים קרובות היא חשה כאבי בטן, נפיחות, אי נוחות ושנאה לגופה, כאשר אלה ממלאים את חלל הגוף וחלל הפגישה ולא מותירים מקום לשום דבר נוסף.

עם הזמן לילך יכלה לראות שהכאבים והשנאה באים ברגעים מסוימים. עם הזמן היא יכלה לראות שיותר "פשוט" לה להרגיש כאב בטן, או נפיחות מרגשות כמו קנאה, תחרות, פגיעות. חוץ מריקון הרגשות הללו בתוך סיטואציה מסוימת כתוצאה מעיסוק בגוף ותחושותיו הלא נעימות, התחושה הייתה כאילו יש אישור למכלול הרגשות "הקשים" להתקיים ולהיות מורגשים, רק כול עוד הם מופנים כלפי הגוף, או פועל יוצא מתחושות הגועל והשנאה, העולות מהגוף.

 

אחת הדרכים שאני מוצאת כמועילה בתרגום המחשבות אודות הגוף והרגשות הקשים כלפיו, היא פחות להתייחס לתוכן שחוזר על עצמו, גם אם הוא גורף, שתלטני ונשמע "ממש רציני", ויותר לשאול למה דווקא עכשיו? מה המחשבות הטורדניות, התחושות הקשות בגוף, ורגשות השנאה כלפי הגוף באים לדחוס? לטשטש? להרדים ב"כאן ועכשיו"? ולשאול את השאלה באופן מאוד ספציפי, ממש ברגע זה, בעוד אני יושבת מול, או עם בן אדם כזה או אחר, מה אני מתקשה או פוחדת להרגיש? לחוש?

 

להיות עם מי שלוקח את רגישותה ורגשותיה בחשבון

 

בתחילת הדרך לילך התקשתה לראות את הקשר שאני מציגה להלן. מבחינתה, הפתרון היחיד לשפר את רגשותיה ותחושותיה, כמו שחושבות נשים רבות שאני פוגשת, היא לשוב ולעשות דיאטה, לרזות ולחזור למה שהיא הייתה פעם.

המפנה הטיפולי התרחש כש"האסימון נפל". תרגום תחושות הגוף הקשות לרגשות ולרגישות שלה, החזיר אותה לעצמה. אם במהלך שנות הבגרות והעשרים נתפסה כרגועה, אדישה, כזו שלא עושה עניין ויכולה לעבור הלאה, פתאום דברים התחילו להיות מורגשים ולהפריע יותר.

יחד עם זאת, תחושת הביטחון שאותם רגשות הם "בסדר", עוד לא הושלמה, כפי שניתן לראות מדבריה. מספיק שיאמרו כמה מילים כמו הגזמה, פרופורציות, את לא צריכה להרגיש... ולילך תרגיש שוב את עצמה כמדי רגישה, מרגישה, פגיעה, בכיינית ומתלוננות. הדרך היחידה לצאת מהמלכוד הזה, היא לראות בביקורת העצמית ובספק הפנימי, והפעם כלפי הרגשות והצרכים, סוג של התעללות, שתלטנות, שצריכה להיפסק. כאילו יש לעמוד בעוז אל מול אותו ספקן פנימי שאומר שאני מגזימה ולשים לו, עצמו, גבול. לילך מבינה שהיא צריכה להפסיק לחפש את האישור למה שהיא מרגישה מבחוץ, לעמוד מאחורי רגשותיה ורגישותה המייחדת אותה כל כך, ולבחור להיות עם מי שלוקח את רגישותה ורגשותיה בחשבון.