מאז שהייתי ילד תהיתי לעצמי האם יש אלוהים ומה המשמעות של כל הכאוס מסביבי ולמה דווקא הדת שלי היא הנבחרת והמשובחת שבדתות.  כשנהייתי נער מתבגר וטיפש (מעט יותר ממה שאני היום) קבעתי שאין אלוהים. קרעתי דפים מספר תנ"כ באמצע הכיתה (מזל שלא היה לי בכיתה איזה ערס 'צדיק' שהיה קורע אותי בחזרה) ואבא שלי, שיחיה, כבר היה דיי עמוק בתוך הדת וניסה להסביר ולגרום לי לתקן את דרכי הסוררת. אני בתמורה כמובן, הייתי אנטי. יותר מאוחר, לקראת סוף התיכון ולפני הצבא (ששוחררתי ממנו באדיבות המחלה) התחלתי להיות יותר רוחני והרגשתי שמצאתי פה משהו. מהר מאוד הבנתי שאלו סתם רעיונות שהיו נראים לי קסומים בזמן שהייתי בהשפעה של חומרים אסורים (ליגליזציה עכשיו. ברצינות.). המשכתי להתחבט ולהתלבט ותמיד הרגשתי שחסר לי משהו. מתישהו הגעתי למסקנה שכניראה יש משהו אבל אי אפשר לדעת וצריך ללמוד המון בשביל להבין. לבסוף התחלתי את לימודיי האקדמיים בתחום המדעים ופתאום מצאתי תשובות והסברים הגיוניים סוף סוף. דארווין הזה.. כזה גאון. ניסיתי וניסיתי לשכנע את אבא שלי. "אבל גיל כדור הארץ..", "אבל מאובנים בשכבות שונות.." "אבל מאובני מעבר.." כלום לא עזר.

לפני כשנה, אחרי שסיימתי סוף סוף להחלים (פיסית) מהאפיזודה האחרונה שלי בסאגת הסרטן, התגלה אצל אבא סרטן בשלב מתקדם הרבה יותר ממה שלי אי פעם התגלה, ומסוג אחר לגמרי משלושת הסרטנים החמודים שהתגלו אצלי. בתור גנרל ואסטרטג מדופלם, אני מוכן ומזומן למלחמה הבאה, ויש לי מודיעין לגבי מיקום שדה הקרב! טוב, סטיתי. אז אבי בתור יהודי שומר המצוות שהוא, כמובן התפלל והתפלל, קיבל ברכות מרבנים ובעיקר נשאר חזק (לפחות למראית העין) בזכות האמונה.

לאחר כשנה של טיפולים הבדיקות סוף סוף חזרו נקיות (כל סבב היה שיפור) אין לי מושג איך. ובחיים לא ציפיתי שדבר כזה יכול לקרות. זה היה נראה לי כמו מקרה אבוד. והתייעצתי עם הרופא שטיפל בי ועם עוד פרופ' מהולל חוקר סרטן. כמובן שיש עוד סבב טיפולים וביקורות שימשכו שנים אבל וואלה, סחטיין אבא, אתה נקי. אני לא יודע אם זאת באמת האמונה שעזרה לו להשאר חזק. בטח שאני לא מאמין שאלוהים עשה סלקציה וריפא דווקא את אבא שלי ואת אבא של בן אחר הוא השאיר לחסדי המחלה. ואולי זה רק זמני ודברתי מוקדם מידי. נקווה שלא.

כשגילו לי גידול נוסף במקום אחר בגוף חודשיים אחרי שגילו כבר אחד ו-10 שנים אחרי שגילו את הראשון, גם במקום אחר בגוף, הייתי שבור ומפורק לרסיסים. בייחוד לאור העובדה שהגידול הזה היה קיים אצלי כבר 5 שנים בגוף והתעלמתי ממנו עד שהכאב הפך להיות בלתי נסבל. הייתי בטוח שאני גמור. לא היה לי במה או במי להאחז למרות כל החברים והמשפחה שהושיטו יד לעזרה והיו שם בשבילי. אולי בשעות האלה של משבר אדם צריך משהו גדול ממנו כדי להאחז בו. אני יודע שלי לא יהיה את הנק' אחיזה הזאת גם בפעם הבאה שיגלו אצלי משהו (ואני יודע שיגלו) אבל אני רק מקווה להשאר בחתיכה אחת. לקח לי יותר מידי זמן להדביק את עצמי חזרה לבן אדם שלם ועדיין רואים את כל הסדקים במקומות עם הדבק.