20/09/13 – כל מקום שהלכתי אליו, כל אדם שדיברתי איתו, כל ארוחה שישבתי ואכלתי, היא הייתה שם. הפיסורה שלי. כל פעם שהלכתי לשירותים התפללתי שיצא חלק ולא יכאב. כל שיחה שניהלתי עם מישהו בישיבה תמיד חלק מהמחשבות שלי נדד לפיסורה. האם בן שיחי שם לב לכך שאני זזה בחוסר נוחות במהלך השיחה או לא. כל פעם ששאלו אותי במסעדה אם אני אוהבת חריף ישר קפצתי ואמרתי שלא בתוקפניות משהו, שהרי הפרוקטולוג אמר בלי חריף. כל פעם שהייתי יוצאת עם אנשים הייתי צריכה להסביר מחדש שאני לוקחת תרופות לבעיות עיכול ולכן לא יכולה לשתות אלכוהול. הרי מה אני יכולה להגיד להם? "העניין הוא שיש לי פצע, מין סדק בתוך הפי הטבעת, ואלכוהול גורם ליציאות שמכאיבות לי רצח." לא יכולתי לדבר כמעט עם אף אחד. לא היה עם מי, רק אמא והרופאים. איך לעזאזל מתמודדים עם פיסורה אנאלית, ועוד בטיול לבד בדרום אמריקה?

יום אחד זה התחיל פתאום. הכאב הנורא הזה. לא ידעתי איך לאכול אותו ואם הוא ייעלם לבד או לא. בהתחלה ניסיתי להתעלם, "זה כבר יילך מעצמו" חשבתי בתמימותי. לילות ארוכים הדרתי שינה מרוב כאבים. התהפכתי במיטה אלפי פעמים, הלכתי לשירותים וניסיתי להוציא את השד יודע מה שיש לי שם בפנים שמכאיב לי כל כך. אמא אמרה: "אולי זה טחורים". הלוואי. לפחות בעיה ששמעתי עליה. חיכיתי 3 שבועות, מטומטמת, עד שהלכתי לרופא בקיטו, אקוודור שהפנה אותי לפרוקטולוג. "מה זה פרוקטולוג?" שאלתי, "רופא מומחה לבעיות בקולון". התשובה הפחידה אותי. עכשיו אני צריכה רופא מומחה? "זה בטח רק טחורים" הרופא ניסה להרגיע אותי. אז הלכתי לפרוקטולוג.

הפרוקטולוגית הייתה נחמדה מאוד אף על פי שלא ידעה אנגלית שמחתי שזו אישה שתסתכל לי על האזור הזה ולא גבר. פעם ראשונה בחיי שנגעו בי שם, ואני לעולם לא אשכח את הכאב החד והמשתק שהיכה בי איך שהיא הכניסה את האצבע לחור התחת שלי. צרחה אחת חזקה והאצבע יצאה משם באותה המהירות שנכנסה. היא: "יש לך פיסורה אנאלית", אני חשבתי: "WTF?!". אז בא הפיתרון: שתי זריקות - אחת עכשיו והשנייה בעוד 24 שעות. אפשר ללכת לכל בית מרקחת ולבקש שיתנו לי אותה. מאוד מרגיע. פעמיים ביום אמבטיית ישיבה במים קפואים (אמבטיה? מים קפואים? אין לי אמבטיה, אני מוצ'ילרית!) או במילים שלה: "שלא יתקרבו מים חמים לאזור הזה" המשיכה המומחית. אלוהים שישמור. אני גם צריכה לקנות ג'ל ומשחה מיוחדים. את הג'ל שמים על מין צינור פלסטיק שבא בקופסא ופשוט מכניסים אותו לתעלה האנאלית שהרי שם הפיסורה נמצאת. את המשחה מורחים מבחוץ - 3 פעמים ביום - ולחזור אל המומחית בעוד שבוע ימים. יש גם מין סירופ שצריך לשתות כפית ממנו כל לילה וזה ירכך לי את היציאות. אני שמעתי שבוע ונדלקתי: "אז בעוד שבוע זה אמור לעבור לי?" שאלתי בהתרגשות, "תחזרי בעוד שבוע ונסתכל מה קורה שם." שבוע? מטומטמת, תמימה שכמותך. חזרתי להוסטל אחרי שקניתי את כל מה שהאלילה החדשה בחיי הורתה לי. וואלה זה לא זול החרא הזה. וגם את הזריקה עשיתי. באותו לילה סוף סוף הצלחתי לישון, במחשבה שהנה הכל תחת שליטה ובטיפול של מומחים. כשחזרתי להוסטל לא היה איש בהיסטורית כדור הארץ שרצה לדחוף צינורית פלסטיק לתחת שלו יותר ממני.

שבוע אחר כך ועדיין כואב. כמובן, לא כמו מקודם, אבל הייתה לי הרגשה (וגם מידע מלא מעט אתרי אינטרנט) שהסיפור עוד לא נגמר, ושזה הולך לקחת זמן. כמה זמן? אלוהים יודע. לפחות בפעם השנייה שהיא דחפה את האצבע שלה שם זה רק כאב בדרך פנימה. זה כמובן, עד שהיא סובבה את האצבע בתוך פי הטבעת שלי וצרחתי כל כך שהיא קפצה וישר התחילה להרגיע "זהו, אני לא מציקה לך יותר, הפיסורה נמצאת למעלה." מה זה מעניין אותי איפה היא נמצאת? אני את הג'ל דוחפת עד הסוף ויהי מה. המרשם: עוד ג'ל ועוד משחה, עוד מקלחות קרות ועוד הימנעות אדוקה מחריף ואלכוהול. מזל שאני פוגשת אנשים חדשים כל יום ונפרדת מחבריי מאתמול, אחרת זה היה מעלה חשדות שאני לוקחת כדורים לבעיות עיכול יותר מדי זמן.

בינתיים המשכתי הלאה לקולומביה. את הפרוקטולוגית של קיטו אני כבר לא אראה יותר, אך לעולם לא אשכח אותה. "אם זה נמשך עוד חודש צריך לנתח" היא אמרה לי. קראתי באינטרנט שזה לא ניתוח מסובך וזה אכן פותר את הבעיה, רק שבניתוח מוציאים חלק מהשריר של התחת ולא מחזירים לך אותו, כך שאם בעתיד תהיה לי שוב פיסורה אנאלית לא ניתן יהיה לבצע עוד פעם את הניתוח הזה. איזה פחד. חודש אחר כך ואני מרגישה טוב. אנרגטית, כבר מסתובבת בחופשיות ולא הולכת כמו ברווז, מדדה מצד לצד מרוב כאבים. אבל היא עדיין שם. אני שמה לב שהיא כואבת למשך שעתיים-שלוש לאחר כל יציאה. אני כבר מכירה את הפיסורה שלי. והתרופות הולכות להיגמר. שוב לחפש פרוקטולוגים באינטרנט בספרדית בלי איש שיעזור לי, כי הרי ישאלו אותי מן הסתם "מה זה פרוקטולוג?" לא תודה, אני מעדיפה לתרגל את הספרדית שלי מאשר לספר לזר מה עובר עליי. נסעתי לפרוקטולוג בקאלי, קולומביה. זקן, שמנמן, נמוך קומה. ומה אתם יודעים? יהודי. והבן שלו גם רופא, חי בישראל 6 שנים ומדבר עברית, לפחות ככה טוען אביו הגאה. עוד מרשם: ג'ל אחר ומשחה שצריך להכין במיוחד על פי הזמנה מבית המרקחת. אני ממש מרגישה מיוחדת. על כל פנים, אני ממשיכה בטיול למרות הכל, מצוידת בג'ל ומשחה חדשים ואבקה לריכוך יציאות שאני שותה עם מיץ בלילה, מהדור החדש ככה. החדשות הטובות הן שעכשיו אני יכולה לשבת (בעצם לא) במים פושרים פעמיים ביום ולא במים קפואים כמו שעשיתי (אמרתי כבר שלא?) בחודש האחרון. החיים ממשיכים והטיול מתקדם למדג'ין. לא יודעת אם זה בגלל האלכוהול או בלי שום קשר, אבל יום אחד מתחיל לי כאב חדש, מסוג אחר. הפעם מחוץ לרקטום. אני ממששת עם האצבע ומרגישה מין כדור קטן בכניסה (או בעצם ביציאה?) של התחת שלי. זה לא טוב. כואב רצח כשנוגעים בזה. הפעם לא חיכיתי. ביום הבא כבר יצאתי לפגוש את פרוקטולוג מספר 3 בחיי. סוף סוף מישהו מדבר אנגלית! בכיתי ובכיתי עד צאת נשמתי מול המומחה המסכן שמצאתי בדפים הצהובים באינטרנט. "מה זה יכול להיות?" שאלתי ו"ראיתי תמונות מבעיתות באינטרנט של כל מיני קונדילומות למיניהן (יבלות או גידולים בעור באזור איברי המין) ושאני ממש לא יודעת מאיפה כל זה בא לי. בחיים, אבל בחיים לא עשיתי סקס שם! איך זה יכול לקרות בכלל? מהשלשולים שהיו לי באקוודור? כן, בהחלט אפשרי. הוא ענה תשובה פשוטה: "פיסורה אנאלית יכולה לבוא לכל אדם בכל עת בלי קשר הכרחי לסקס אנאלי." מרגיע. לפחות דבר אחד שירגיע אותי באותו יום. הכדור הזה הוא לא דבר חדש בנוסף לפיסורה, אלא הפיסורה עצמה שהגוף מנסה להיפטר ממנה, יוצאת החוצה. עכשיו היא לא עמוקה בכלל, ב-2 ס"מ הראשונים של התעלה האנאלית שלי. כבר אמרתי שזה מרגיע? שוב ג'ל, אבל הפעם עם קפסולות שמכילות כדורים צהובים קטנים כאלה, שאני צריכה לפתוח ולפזר מעל לג'ל דור 3.1 ולערבב עם מקל. אחר כך במקום צינורית פלסטיק קטנה, עליי להעמיס את התערובת על אצבע ולהכניס בעצמי. ואני חשבתי שלא יצא לי ללכלך את הידיים פה. אחרי זה כמובן באה המשחה וכמובן שיש להמשיך עם האבקה בלילות שעושה את הצואה רכה ומונעת שריטה והרחבה של הפיסורה העדינה שלי. כמובן יש להמשיך לשתות הרבה מים ולאכול הרבה פירות שגורמים ליציאות רכות יותר. מה קרה פה? פתאום כל החיים שלי, כל הטיול שלי סובב סביב הפיסורה המזדיינת הזאת, מה עושה צואה רכה, כמה זמן אני עומדת מתחת למים במקלחת עם היד שמכוונת את המים לפי הטבעת שלי והאם טמפרטורת המים נאה לפיסורה שלי?

פרוקטולוג אחרון בקולומביה לפני החזרה לארץ. נגמרו לי כל התרופות ולא כואב כל כך. אבל היא עדיין שם, המניאקית הזאת. הפרוקטולוג בקרטחנה נראה אופטימי מאוד. הוא רק אמר לי להמשיך לרכך צואה, רשם לי משחה לבחוץ לשים פעמיים ביום וזהו. שום דבר לא צריך להיכנס, לא דרך צינורית ולא אצבע. "את כבר לא תצטרכי ניתוח". יש! איזו הקלה, אז כל הדברים שהייתי צריכה לעשות בפרטיות ארוכה מאוד בשירותים בהוסטלים השונים השתלמו, עשיתי הכל טוב (חוץ משתיית אלכוהול מדי פעם, בכל זאת טיול) ובקרוב אחזור לארץ ויגמר כל הסיוט הזה. הכל יסתדר בארץ.

 

על אף שכשהייתי בחו"ל הלכתי לפרוקטולוגים נחמדים מאוד שהשרו עליי הרגשה של אופטימיות, תמיד היה לי ביטחון לא מוסבר שכשאחזור לארץ הכל יסתדר. לפני החזרה כבר קבעתי תור לתאריך הכי מוקדם שיכולתי לפרוקטולוג. לא משנה מה, אני הולכת לפרוקטולוג כבר בשבוע הראשון בארץ. טעות. לא רק שהוא לא היה נחמד אליי כמו הרופאים בדרום אמריקה, הוא לא היה מקצועי בכלל. אני ברוב חוצפתי הבאתי את כל המרשמים שקיבלתי בדרום אמריקה על מנת להראות לו אילו טיפולים כבר קיבלתי לפניו, ולא עניין אותו בכלל מה לקחתי ומה רשמו לי רופאים קודמים שטיפלו בי. בנוסף, הוא גם לא שמע מעולם על "פורמולת נונא" ולא עניין אותו לשמוע. למיטב הבנתי, לפורמולת נונא יש אחוזי הצלחה של מעל ל-90% בפיסורות וטחורים (זו לא פרסומת!!!!) – שתי מחלות בתחום התמחותו, ולא מענין אותו? "אל תאמיני למה שכתוב באינטרנט" הוא אמר לי. אני אישה בת 24, לא ילדה בת 12 שמתחילים איתה גברים בגיל העמידה בצ'טים, עם כל הכבוד.

לא רק שלא יכל לתת לי את חוות דעתו המקצועית על פורמולת נונא, הוא גם לא נתן לי מרחב לשאול שאלות ובכלל גרם לי להרגיש קטנה ומטומטמת. מי הוא חושב שהוא? ד"ר האוס? אפילו הוא לא כזה יהיר ומבין כמה חשוב להכיר את כל סוגי הטיפולים בתחומו, אלטרנטיביים וקונבנציונאליים כאחד.

יצאתי משם בהרגשה נוראית שלא תהיה לי שום אפשרות חוץ מניתוח, ואם בעתיד תהיה לי פיסורה או טחורים - מה שמאוד סביר כי אני מתכננת להביא ילדים לעולם - האפשרות הזאת כבר לא תהיה. אפילו שאני תמיד מעדיפה לנסות הכל ולהשאיר את אפשרות הסכין לסוף, זה נחמד לדעת שתמיד אפשר פשוט לנתח ודי. אז זהו, שאם מוציאים חלק מהשריר שבפי הטבעת אי אפשר להוציא עוד מאוחר יותר. הניתוח הוא בלתי הפיך, ואף על פי שהוא לא נחשב למסוכן או מסובך הוא אכן בלתי הפיך ועלול להוות בעיה בעתיד. ביום הבא התקשרתי והזמנתי לי פורמולת נונא, על הזין שלי הכסף.

 

6/4/14 - אז הלכתי לפרוקטולוג אחר, כמובן. יש דברים שלא חייבים לסבול, לרופא מגעיל אני לא חוזרת. שבועיים השתמשתי בפורמולת נונא כל לילה, בג'ל שהפרוקטולוג ה"רע" רשם לי 3 פעמים ביום (ניפדיפין) ובמשחה הומאופטית ממטפל בדיקור סיני. אין ספק שתקפתי את הפיסורה בכל מה שהיה לי.

הפגישה הייתה קצרה ונעימה (יחסית, בכל זאת אצבע של מישהו הייתה בתוך התחת שלי). בחדר איתי ועם הפרוקטולוג נכחה גם אחות. מעולם לא שמחתי כל כך שנכח מישהו נוסף בחדר הבדיקה של הפרוקטולוג. שניהם היו אנשים די חביבים ומיד בתום הבדיקה הרופא נתן לי אישור שאכן הפיסורה חלפה. לא האמנתי למשמע אוזניי. הוצפתי בריגוש בלתי נשלט ודמעות התפרצו מעיניי. זה סוף סוף נגמר! מה גם שכאשר שאלתי "מה, אני באמת לא צריכה ניתוח? אבל רק לפני חודש פרוקטולוג אחר אמר לי שאני כנראה אצטרך לנתח!", התגובה המיידית הבהירה לי שהאינסטינקט שלי לא לחזור אל הפרוקטולוג הראשון בארץ היה נכון, "אני תמיד מנסה כל מה שאפשר לפני שאני פונה לניתוח! זה הפיתרון האחרון ואני מאוד לא ממליץ עליו, כי אחר כך לא שולטים ביציאות". ידעתי. תחושה חזקה לא מוסברת של ניצחון או סגירת מעגל או משהו שקשור לשני הדברים הציפה אותי. אני כבר לא נשלטת על ידי סדק קטן בפי הטבעת שמציק, מעיק ומכאיב. באמת ניצחתי אותה.

 

אחת הבעיות בפיסורה אנאלית, מעבר לכאבים שהיא גורמת ולטיפול המתמיד והנוקשה שהיא דורשת, בין אם בחו"ל או בבית, היא שקשה לדבר עליה. כאשר שוברים עצם בגוף מסתובבים עם גבס, מספרים לאנשים, מוציאים את התיסכולים מחוסר יכולת השימוש ביד, רגל, אצבע... עם מי מדברים על כאבים באזור פי הטבעת? אני מצאתי שעם אמא שלי יכולתי לדבר וכמובן עם הפרוקטולוגים השונים שטיפלו בי. זהו. אף לא אחד מחבריי הקרובים ביותר לא מודעים לזה שעברתי את כל הסיוט הזה. אולי זו בעיה שלי שקשה לי לדבר על זה עם אחרים, אולי זו בעיה של החברה שלנו שגורמת לנו להרגיש מבויישים בבעיות שקשורות לאזורים המוצנעים שלנו. מה שזה לא יהיה, מזל שיש את האינטרנט. העצות שלי אליכם, ואם אתם קוראים את זה אתם בטח סובלים מפיסורה אנאלית, לתקוף את הפיסורה מהר, לא להתקמצן בכסף, למצוא פרוקטולוג שאפשר לדבר איתו, לא להרגיש מבויישים אלא לקחת אחריות ולהיות חזקים, ואולי, אם אתם יותר אמיצים ממני, לשתף את חבריכם בעניין. מי יודע? אולי גם הם עוברים או עברו בעבר משהו דומה (פיסורה, טחורים, קונדילומה...) או שתפרסמו את הסיפור שלכם באינטרנט ותחתמו גם את שמכם (שלא כמוני).

מאחלת לכולם בריאות בגוף ובנפש, באמת ומכל הלב