כמו שכל אחד צריך מצריים,גם כל אחד צריך לצאת משם.

זו היציאה הפרטית שלי מאסירי הקרוהן:

האמון שלמדתי לתת

הגוף שלי חולה.זו אבחנה ברורה שרואים אותה בבדיקות דם,וגם בקולונוסקופייה. ואם רוצים אז יש גם MRI וגם CT שמוכיחים שאין מקום לטעויות.

הגוף שלי חולה בקרוהן.

אבל זה רק אומר

 שהנפש שלי גם חולה.

לא חולת נפש,אלא נפש חולה.

במה היא חולה?

אולי באחריות יתר,או האשמה עצמית יותר  מדי גדולה?

אולי בפרפקציוניזם,או בלחימה מול חוסר הצדק בעולם?

אולי בדימוי עצמי נמוך וחוסר אמונה בעצמי ובגוף שלי?

אולי בכניסה רגשית יותר מדיי למקומות שאני לא באמת צריכה?

אולי בחיפוש אחר השלמות בעולם או ברדיפה עצמית?

בבדיקות הדם כתוב שיש לי חוסר בברזל

וחלבון

וחומצה פולית

וויטמין B12

וסידן

ועוד כל מיני דברים שלא יכולים להיספג בגוף בצורה האופטימאלית שלהם.

גם לנפש שלי,עמוק בפנים יש חוסרים.

אולי חסר לה קצת אהבה?

אולי כבוד עצמי?

אולי שליטה או ביטחון?

או קצת יותר ערך?

אולי חסרה לה הקשבה?

או משענת יציבה?

 

מאז ומעולם לא אהבתי את הקרוהן,הוא מעצבן אותי ולא מרשה לי לאכול מה שאני באמת רוצה.

כל השנים נלחמתי בו בכוח,בעצבים,בחוסר השלמה,בבוטות.

 

היום אני מבינה דברים אחרת-

דבר ראשון-קבלתי אותו.

הלב עשה תהליך התפייסות עם הקרוהן וחיבק אותו בידיים עדינות ומלאות אהבה.

הקשבתי לנפש,למה שחסר לה,למה שחסר לי.

הקשבתי לגוף,למה שטוב לו,למה שהוא זקוק.

והשלמנו.

 

היום אני מאוהבת בקרוהן,כי הוא הביא אותי למקומות גבוהים אך עמוקים (זה לא סותר!)

שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם סתם ככה.

היום אני מקבלת אותו ומנסה לגמור איתו בשלום,בהבנה,כי הוא לא בא סתם.

הוא בא לומר לי משהו בשם הנפש.