מוקדש דווקא לבריאים בינינו
איך מסתכל חולה כרוני על חיים של אחרים,ואיך חיים של אחרים אמורים להראות ליד חולה כרוני.
08/04/14 23:34
146 צפיות
נדמה לי/ בת7
לפעמים נדמה לי שבעצם,אנשים בכלל לא חיים בעולם באמת.הם לא מבינים את המשמעויות האמיתיות שלו.
הם לא,ואני כן.
לפעמים אני מסתכלת על אנשים במרוץ הרגיל של היום יום ואני חושבת לעצמי: מעניין מה הם חושבים,לאן הם רצים,מה יוצא להם מכל זה.
ו... בכלל,הם יודעים להעריך את זה?
לפעמים אני לא יכולה להבין איך אנשים מסוגלים לבכות על בושם שאבד או להתעצבן על עוגה שנגמרה או לייצור מריבה עם השכן על כל מיני דברים פעוטים כמו מקום חנייה.
לפעמים אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתלונן שאין להם מה ללבוש או אין מה לאכול בבית הזה,וחוץ מזה "כבר הרבה זמן לא אכלנו במסעדה!" והם מתלוננים.נו באמת!
לפעמים,או בעצם,בדרך כלל,אנשים מבזבזים אנרגיות, זמן וכסף על שטויות,על דברים לא חשובים באמת,על דברים חולפים וכל כך קטנים. חבל.
אנשים בכלל לא מבינים באמת בעולם. בסבל של אנשים. בזה שיש כאלו שלא יכולים לקום כל בוקר לעבודה או ללימודים,שיש כאלו שלא יכולים בכלל לחשוב על מסעדות ובילויים ומפגשי חברים ומסיבות עם המון ממתקים ועוגת קצפת וקפה.
לפעמים אני שוכבת בבית חולים עם העירויים שלי ושותה מודולן בקשית ומסתכלת על כל האנשים שמתלבשים ומתאפרים וקונים תיק חדש כל חודש ומתאימים על הדרך גם נעליים ואם כבר אז גם סרט לשיער ועוברים בקיוסק וקונים בקבוק קולה ואחר כך בחזור קופצים למאפה נאמן,לקנות קצת עוגיות על משקל ובבית הם מחליטים בפרץ של יצירתיות לטגן פנקייקס.
בערב הם יוצאים להליכה בריאותית או לשחייה לילית ואחר כך בוכים או צועקים או מתעצבנים כי מישהו שכח להעביר להם איזו הודעה או כי גמרו להם את כל השוקו שנשאר מהצהריים.
אז מה????????? זה כל החיים וזהו?????????
אתם יודעים כמה אנשים יושבים בלי כוח בבית ולא יכולים לעשות כלום? ואין להם כוח לחשוב על כלום? בקושי ללכת לקופת חולים לעשות שוב בדיקת דם,יש להם כוח. הורידים שלהם כבר מחוררים מרוב דקירות והבטן שלהם כבר דבוקה לגב מרוב התכווצויות והגרון שלהם כבר כואב מרוב הקאות והם רוצים רק לישון ולישון ולישון.......
ולקום לבוקר חדש עם מעיים חדשות.
להיות כמו כל בן אדם שיכול לקום ולתפקד בלימודים ולהגיש עבודות ומבחנים ולקבוע טיול עם חברות ואפילו סתם לצאת עם מישהו למסעדה או לשבת בפיצה.
להיות כאלו,שלא רק מריחים כל היום את מה שכולם מבשלים בבית,את הפסטה המוקרמת ואת עוגת השמרים,את לחם השום או את הבלינצ'ס,
אלא להיות גם מאלו שאוכלים מהם אחר כך.
אנשים מעריכים את זה שהם בריאים? מתפקדים?יכולים לאכול בלי שום בעיה ונקיפות מצפון? הם מבינים מה זה שהם מסוגלים לקום בשש בבוקר ולהספיק אלף ואחד דברים עד הלילה בלי להתעייף?
איך הם חיים? על מה הם חושבים? הם לא נותנים דעתם על הסבל. כי אין להם אותו.
אה,בעצם יש להם.
מינוס בבנק או דלקת גרון או מרק שגלש או פשטידה שנשרפה או ציון נמוך במבחן או גרב בלי זוג או נעליים שלא מוצאים בשום חנות.
אויש.
הצרות הקטנות של החיים.
הלוואי עלינו, במקום הקרוהן.
אז,תנסו להעריך, ותחיו את החיים כמו שהם,באהבה ובנחת-
כל עוד אתם בריאים.
