לא קל לתאר את כובד ה"תיק" הזה שנקרא סוכרת. שמי ליאור וינר, והיום נרשמתי לכמוני בפעם הראשונה כדי לראות ולשתף אנשים שאולי באמת יכולים להבין אותי. אני בן 33 נשוי אב לשני ילדים בן 3 ובת 3 חודשים, חולה סוכרת מגיל 18. 

אף פעם לא היה לי קל עם המחלה הזאת, לא משנה כמה ניסו לשכנע אותי שזה רק עניין של שמירה ובדיקות. מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי לאכול כמעט הכול, אין לי בעית משקל להיפך, אבל אני מאוד מאוד אוהב אוכל ובמיוחד... מתוק. מה שרק אפשר עוגות, עוגיות פירות (בעיקר פירות), שוקולד, ממתקים ,ארטיקים וגלידות. הכל. משום מקום זה פשוט נחת עלי, סוכרת, בדיקות דם יומיומיות הזרקות (אני עדיין זוכר את המזרקים וכול סוגי האינסולין), הנפילות... 

בעוד שלאט מצאתי את עצמי מרים את חיי לסוג של שגרה חדשה, אני רואה את כל חבריי ממשיכים את חייהם כרגיל. הולכים לצבא משתחררים טסים לחו"ל והולכים ללימודים ואני, סוג של נשאר מאחור. היה קשה מאוד להיות החלטי בקשר להמשך החיים. הטיפול בעצמי דרש ממני המון. לבדוק את עצמי, לחשב את הארוחות (עד כמה שהצלחתי) ובעיקר לדאוג שלא להפיל את הסוכר. דאגות תמיד היו  דבר שרץ לי המון בראש ולא נתן לי לנוח. למה כל כך קשה לי לאזן את עצמי, אני נמצא בחברת אנשים וכולם אוכלים כרגיל, זה קצת מביך להגיד כמעט על הכל "לא תודה" ואיך עוד פעם אני מסביר מה קורה איתי.

הרגשתי שאין ברירה... אני במלחמה. צריך לנצח את האתגר הזה שנקרא לשמור על הבריאות. וזה קרה הצלחתי, כבשתי את היעד הזה. הייתי צעיר בן 20 וייצבתי את עצמי. אבל הדרך לא הייתה ברורה בכלל כי ההתמודדות עם החיים לא פשוטה ואפילו קשה יותר כשיש עליך משקולת שאתה צריך לסחוב איתך. 

השנים חלפו, הכרתי בת זוג לימים תהיה אישתי. למדתי ועבדתי. אבל לשמור על מצב סטטי לא הצלחתי. תמיד אומרים ומזהירים והכל ברור ומובן אבל הקושי הזה תמיד נמצא שם. אומר לך ומזכיר שאתה לא כמו כולם. אתה שונה כי אתה צריך לחשב ולחשוב על כל צעד שאתה עושה. זמן עבר והעייפות גברה, הרופאים תמיד אומרים שסוכרתיים צריכים לנוח יותר. אבל בעולם האמיתי אין הנחות. לא משנה כמה יגידו שצריך להתחשב בך, הציפיות של הסובבים אותך גוברות על היכולות שלך. 

כיום אני בן 33, הקושי והזמן היכו בי חזק. כל סוכרתי סוג 1 יודע שסוכרת היא מחלה אוטואימונית. במהלך התקופה שעברה עלי, חליתי בעוד מחלות אוטואימוניות תחילה זה היה דלקת מעי כרונית ולאחרונה חליתי בדלקת כבד אוטואימונית. הגוף בוגד בעצמו ולא נותן הזהרה. העזרה היחידה באה רק מהסובבים אותך, אבל רק אתה יודע עד כמה זה קשה, שהדבר הכי קרוב אליך, מתקלקל.