אני יושבת לי בבית, במרפסת עם הכלב לרגליי וסיגרייה בידיי.
אני מריצה בראש את כל החצי שנה האחרונה.
לא האמנתי לרגע שאסכים להתאשפז בתל השומר,
ויותר מכך, לא האמנתי בחלום הבלהות שלי שאצטרך בצמוד לאשפוז הזה
עוד אשפוז עוד יותר ארוך בהדסה.
אני רק חושבת על צמד המילים :"תל השומר" ועולה בי חלחלה, עולה בי ריח של המחלה.
הסימום הקשה שעברתי שם, 10 הקילוגרמים הנוספים שהוספתי לעצמי שם, הבולמוסים הנוראיים
ביציאות והבדידות הנוראה, ולא מספיק כל הנ"ל גם בהנף היד זרקו אותי משם.
וכשאני חושבת על "הדסה" אני מייד נרגעת והחלחלה חולפת,
אני מסתכלת על עצמי ואני אוהבת את מה שאני רואה, 
איך אפשר לטפל בצורה כל כך שונה באותה מחלה, בכבוד, ברוגע, בהבנה,
אף אחד לא יאמין לי אבל במהלך האשפוז בהדסה הורדתי את ה10 קילו שתל השומר
הוסיפו לי ועוד כמה על הדרך וכל זה עם ליווי צמוד של דיאטנית רגישה,
אפילו הפסיכולוגית הצעירה שקבלתי, עם כל החוסר נסיון והקשיים, היא עזרה לי.
והפסיכיאטרית לא העלתה בדעתה לרגע לסמם אותי, היא רצתה אותי איתה לאורך כל הדרך,
היא רצתה אותי מפוכחת, עומדת על הרגליים, יציבה.
אני אסירת תודה.
אני אדם חדש.