ביום אחד, מגיע אורח לא קרוי אל חיי. הוא לא הוזמן, הוא לא התבקש להגיע אבל הוא הגיע. במלוא הדרתו ותפארתו. או שמא עליי להגיד אורחת.... תסמונת CRPS. זה לא באמת משנה... כי ההיכרות בנינו טעונה ועמוסה מלאת יחסי שנאה.

 

 לימים אני אתקל באנשים שינסו להסביר לי ש: הכל זה מלמעלה. הנשמה, הנשמה שהיא מגיעה אל העולם הזה ... היא בוחרת באיזה נתיב ללכת, היא זו שבוחרת את האנשים שהיא תתקל בהם ... הם יהיו המתרגלים שלה, המשפחה שלה, הסביבה שלה, הבן-בת זוג שלה. מה אומרים הכל מאכתוב מראש. לכל אחד יש את המקום שלו. לכל אחד יש את הבחירה שלו.

 

ואני תוהה איפה לעזאזאל באמת היתה הנשמה שלי כשהיא בחרה את מסלול חיי, נתיב חיי, או כל דבר שקשור בחיי.  בהית בחלון?! בהית בענן?! נרדמת? הגבת באימפולסיביות מדי?!  האותיות היו קטנות מדי?!  סימסת בזמן נהיגה? איפה היית במעמד הבחירה??? כאילו מה .... את עד כדי כך .... ווירדו?! פסיכית אגריסבית?! דיכאונית משהו?! תגידי, מה בדיוק קסם לך במסלול הזה?? בפואנטה... יש הפי אנד?!

 

ולכל דבר יש סיבה. רק צריך למצוא אותה. פאק. למי יש סבלנות וכוח לזה.

אז במסלול שהנשמה שלי בחרה לי אני מגיעה אל מקומות רבים ומגוונים. נוסח: "לונה פארק של מאותגרי החיים", אני  מכירה מתרגלים ומתרגלות בדמויות של בני משפחה, חברים, בוסים, מנהלים וסתם אנשים שפוגשים בדרך פים פאם פום. אה וכמובן אל מתרגלים וניסיונות בדמויות של רופאים , מטפלים, חולים, חברים לכאב, מגיעה אל שיעורים כואבים, שיעורים מחשלים, מחשמלים ומבחשבחשים.... בים בם בום. והם עדיין כאן, קיימים, נוכחים. מרגישה שאני פיכחת ונוכחת בכל שיעור גם אם יש ימים שאני כלללל כךךךך מותשת, עייפה, חלשה, כאובה, ואני מרגישה מיוחדת, כי בנוסף, מפרגנים לי שיעורים פרטיים בכל תחומי החיים. מכל הלב. לא נורא חבר ישנם דברים קשים יותר. בים פים פאם בם בום פום.

אז היום אני מבינה שאם התחמקתי מהשיעורים, כאן הברזתי, פה התעלמתי, את ההוא הדחקתי, מההוא בכלל ברחתי לשיעור בים התיכון.... הם תמיד יהיו שם. יחזרו שוב. בדמות אחרת, בסינריו אחר, עם תפאורה אולי שונה, אבל הם מגיעים. השיעורים האלו מגיעים כדי ללמד אותנו משהו. על עצמנו. כי אנחנו כל כך עסוקים במירוץ החיים שאנחנו שוכחים אותנו. את עצמנו. את הנשמה שלנו. את המהות שלנו. עם השנים אנחנו למדים לקבל על עצמנו זהות מסויימת, לטפח לנו זהות מסויימת, להתאים לעצמנו זהות מסויימת עד שאנחנו לא שמים לב ואנחנו מזניחים את המהות שלנו, את הנשמה שלנו. והנשמה שלנו זועקת. וכשאני לוקחת על עצמי להבין את זה, אני שוב בוחרת.

עם הרבה נשימה עמוקה, אני משתפת פעולה עם המסלול שהנשמה שלי בחרה. שיתוף פעולה מלא. זה מאתגר יותר מכל דבר שאי פעם התמודדתי איתו,  עם הרבה התנגדות של אוטומאט, עם הרבה הבנה לגבי דפוסי התנהגות מושרשים, עם כל כך הרבה פחדי נטישה אשר הוטמעו בי במהלך החיים שאיפה שהוא ... נטשתי את עצמי, עם הרבה גמישות, עם כל כך הרבה התמודדויות מול ערמה של חזיתות אני מבינה שהנשמה שלי גם זימנה לעצמה את האנשים הנכונים לכל מיני זמנים. ובזכות אותם אנשים מדהימים שנשארו בחיי, גם אם הם קומץ קטן, הם האמינו בי, תמכו בי, ועודדו אותי ברגעים הנכונים להם, בזכות אותם אנשים יקרים שנכנסו אל חיי, שהתבלטו בחיי, בזכות שליחי האלוהים – המטפלות והמטפלים אשר מכוונים אותי, מיישרים אותי, מדייקים איתי, מחזקים אותי, בכל המישורים, מכל אלו וגם מאלו שנעלמו ונאלמו,  למדתי רבות ... וואוו למדתי כל כך הרבה על החיים, שבאלוהים, אני שוקלת לעשות קורס מזורז לאחרים .... כדי לחסוך מהם את הטירחה.... וואחד טירחה.

 

למדתי מהו כאב פיזי, כאב מחרפן, מתסכל, מסכל, מטריד ומשגע. למדתי שלכל כאב פיזי נדבק איזה דגיגון או ליוותן של כאב ריגשי, שמעצים, מחרב ומפלח, למדתי שהשילוב של שניהם תמיד מעלה את סף הכאב, לקח ולוקח לי זמן לבלום בזמן, אבל משתדלת להתמיד וליישם ככל שהזמן עובר, למדתי מהי תשישות, חיה אותה כל יום, למדתי מהי עייפות החומר, למדתי מהי בדידות, למדתי על נתינה ואהבה ללא תנאי, על קבלה וסליחה, על האמת והשקר, על מהי האמת באהבה, בתמיכה, בנתינה, בקיום , בסליחה. בקבלה. למדתי על העולם בו חייתי ביני לבין עצמי, על מהי תמיכה ופירגון, על כוחה של אמונה וכמה כוח יש למילה. בורכתי.

 

והכל בזכות האורח הלא רצוי, C.R.P.S  . או כפי שהוא שגור בפי: FUCKING CRPS!!! או איך שהנסיך שלי קורא לזה בתרגום חופשי בעברית:קראפס. והוא די צודק כי למעשה בתרגום סלנג חופשי זה בהחלט נחשב לסוג של: חרא, שטויות, הריסות, מכשול.

 

ואני מבינה שהנשמה שלי מיוחדת. היא נבחרה להיות האחת המיוחדת מבין 20 נשמות מיוחדות מתוך נבחרת של 100,000 נשמות אחרות.  וכאן נכנס הקטע של תיקי: אני מיוחדת!!

 

אני צריכה אוויר לנשימה.

 

קשה לי לנשום. על אמת. ופתאום עם כל ערמת הקשיים, כביכול משום מקום, הכוחות מתחדשים. אוספת את עצמי חייבת להמשיך הלאה. זו הדרך היחידה.

 

משתדלת להימנע מרעשים סביבתיים. כל יום מאמינה בעצמי יותר. מה שלא הצלחתי לעשות או להכיל היום, אני יודעת שאצליח לעשות ביום אחר. מי כמוני יודעת שהבלתי אפשרי – אפשרי. מחליטה להתמקד בטוב.

 

אני צריכה להבין, ללמוד, להכיל, אני צריכה ללמוד לנשום. לנשום.

 

הדרך מורכבת, מאתגרת, מתישה, מייאשת, מחייכת, הדרך מצריכה ממני לנגוע בנקודות רגישות, נקודות מעוררות, נקודות מדגדגות, נקודות מצחיקות, נקודות מבריאות.

 

כל יום מתמודדת עם משהו חדש. עם משהו ישן. עם משהו שהוא גם וגם. מתעדכן כל תקופה מסויימת ומשתדרג לדור הבא. זה בילד אין. מתחדש אוטומטי. הטבה מהיקום. אינעל העולם.

 

וזועקת לאבא שבשמיים, ליקום, להיא היושבת במרומים, כל כך זועקת לעזרה, לישועה, להצלה, להמתקת הדין, למבצע עלית, למבצע עזית, מישהו אמר אנטבה? יאלה תעמיס.

 

וכנראה שמישהו או מישהי או משהו שמע את זעקתי. לגבי התירגום הסימולטני .... אני עדיין לא סגורה מה בדיוק הוא/היא שמע/ה. אבל היי – מתמקדת בטוב - הכל קורה לטובה!

 

וברגע של שבירה, בורחת אל המקום ההוא, מנסה לשוב שוב אל הרגע הקסום ההוא שבו לא היה איכפת לי מכלום אלא רק מהתחושה האלוהית הזו שכל החושים זועקים רגעים של אושר: יו!! אלוהים!!! שלא ייגמר לעולם!!!! לרגעים האלו שהייתי מוכנה לוותר על הכל תמורת כמה פירורים של תעתועי אהבה.....

 

וידעתי כי זו הפעם האחרונה. ידעתי.

 

אממממממה החיים כל יום מלמדים אותי על הפער בין החשיבה שלי לבין המציאות שמביאה לי אותה לפנים.

 

ומבינה שזה שוב שיעור של החיים, הפעם בגרסה מורכבת יותר, כואבת יותר, מטלטלת הרבה יותר. אקיצר.... הכל ביותר. בפירגונים. בכיף.

 

וההוא שפרט על מיתרי ליבי ונישמתי, עדיין לא החליט אם הוא מתמודד או לא או מהי הדרך הנוחה ביותר עבורו. אז אני משחררת אותו ומשתחררת ממנו. ברגעים מאתגרים במיוחד אני משתדלת לשלוח אליו אור, ברכה הצלחה ואהבה. בלי טיפה של ציניות.  על אמת.

 

אז אני בוחרת להתמודד.

 

הפעם – בדרך שלי. בשקט שלי. בראייה הנכוחה שלי. גם אם גם היא לקויה. אני בנוכחות מלאה.

 

עם כל האתגרים המלווים. אני בוחרת להיות. להיות נוכחת. להיות קיימת. ונעזרת בשליחי האלוהים – מטפלים אישיים, חברות וחברים וחבר אחד מיוחד ויקר,  במישור הפיזי ובמישור הנפשי. וגם אם בא לי לקחת הפסקה גדולה, לעצום את העיניים, אני מגלה כוח חדש ועצום שמתחדש בתוכי, כוחות מחודשים, כוחות עצומים, כוחות מפוכחים. בוחרת להתעלם מרעשים סביבתיים, מתמודדת עם הצפות מהילדות, מהעבר הרחוק, מהעבר הקרוב, מכאן ועכשיו. הנשמה שלי מתעוררת לחיים. אין לה ברירה אחרת. חזית נוספת מגיעה. ייפי היי.

 

לומדת בעזרת 2 קילו סוכר, להרים בשתי ידיים את המשקל הזה. לומדת ללכת ככה, עכשיו בלי עזרת סבא וסבתא. (מקלות ההליכה) יאלה, תתחילי. אבל רגע... איך עושים את זה? יאלה, ישירות למים עמוקים ... בלי שאלות. פשוט תעשי את זה.

 

מתחילה להתרגש. מתחילה ללכת בהיסוס, עם הראש לרצפה. מתרכזת בכל צעד, מביטה בריכוז בכל צעד שאני עושה. יודעת שאם אני מאבדת שיווי משקל, אני מפילה את 2 קילו הסוכר. אני מפילה את הילדה. אלוהים שישמור! אני מרגישה שאני צריכה כוח רק כדי להתרכז.

 

והמרב"ע שלי עינת, מאמינה בי ודוחקת בי להמשיך עוד ועוד ועכשיו תרימי את הראש, לא להסתכל על הריצפה. יופי. מבט קדימה. יופי. עכשיו תשחררי את הכתפיים, תשחררי את הסטרס, תמשיכי ללכת. בקצב שלך. ומרגישה את האדוות מגיעות להן... מתעלמת מהן .... והן דורשות את מקומן והן מביאות את אח'שלהן ואת אבא'שלהן ואת כל המשפחה שלהן .... וגלים של כאבים גואים ועולים בתוך הרגליים שלי, ואני מנסה להתרכז ולשמור על איפוק ויודעת שהמוח שלי כבר מחפש פלאן בי כדי להבין מה עושים במצב כזה .... ואני לא יודעת מה לעשות!!! אני לא מצליחה לחשוב..... כואבבבבבבבב לי, אני לא מסוגלת לעמוד!! ואני מביטה אל עינת עם עיניים דומעות ואני אומרת לה בייאוש ובתיסכול גמור: עינת, מה אני עושה?! מה אני עושה במצבים כאלו?! והיא דורשת ממני להסתכל עליה , להסתכל עליה בעיניים ואומרת לי: נושמת. נושמת ומתמודדת. כמו שאת עושה בכל יום. בלי לחץ, בראייה חיובית ככל שניתן, את נושמת ומתמודדת. את מסוגלת לזה.

 

אני מתפרצת בבכי.

 

קשה לי לנשום. על אמת. ופתאום עם כל ערמת הקשיים, כביכול משום מקום, הכוחות מתחדשים. אוספת את עצמי חייבת להמשיך הלאה. זו הדרך היחידה.

 

משתדלת להימנע מרעשים סביבתיים. כל יום מאמינה בעצמי יותר. מה שלא הצלחתי לעשות או להכי היום, אני יודעת שאצליח לעשות ביום אחר. מי כמוני יודעת שהבלתי אפשרי – אפשרי. מחליטה להתמקד בטוב.

 

אוספת כוחות וכל יום מתמודדת עם אתגרים חדשים שהשתיקה יפה להם. בכל המישורים.

 

אני בוחרת להתמודד. בוחרת לבחור בחיים. אז לצד ה-FUCKING CRPS   אני בוחרת להתמודד ואני לומדת לחיות מחדש.

 

בתחילה נהגתי לומר: היי, זו אותה אני! זו אותה אחת. היום אני לומדת להבין שלעולם לא אוכל לשוב להיות אותה אחת שהייתי לפני הפציעה, לא פיזית ולא אישית. כי היום יותר מתמיד, אני יודעת מה זה להעריך את החיים, להעריך את היכולת לישון לילה שלם, אני יודעת כמה חשיבות יש למשקל של בדים או ג'ינס, אני יודעת מהי המשמעות של ללכת, היום אני יודעת יותר מתמיד מהי המשמעות של היכולת לעלות ולרדת מדרגות, היום אני יודעת להעריך את היכולת להתקלח מבלי לבכות מהמים, היום אני יודעת להעריך מזג אוויר טוב, היום אני יודעת להעריך מתי יירד גשם, היום אני מקבלת התראות מראש על כל שינוי במזג האוויר,  לפני השירות המטרולוגי. היום אני יודעת להעריך כל נשימה תקינה, היום אני יודעת הרבה דברים שלא ידעתי לפני הפציעה. היום אני יודעת מה המשמעות של תמיכה, פירגון וחבר/ת אמת, היום אני יודעת מהי כוחה ומשמעותה של המשפחה, יודעת עד כמה החיים יכולים להשתנות ברגע אחד קטן, בשבריר של שנייה, היום אני יודעת להעריך את החיים. שום דבר אינו מובן מאליו. תודה לבורא עולם.

 

אה ועוד משהו קטן.... בנינו, היום, אני לומדת לאהוב ולקבל את עצמי כל יום מחדש טיפה יותר. אז יש מצב שזו אותה אני – בגירסה משודרגת יותר. באיזהשהו שלב, הבנתי כי התקופה לפני הפציעה כאילו נמחקה לי ממאגר הנתונים.... הפסקתי לחשוב על מה היה ואיך היה או איך הייתי. אסור היה לי להתעסק בזה. כל כולי התמקדתי בלחזור לחיים, לאילו חיים אחזור, במה להתמקד , ולדעת לקחת את המקום שלי בימים הרבים בהם ה-FUCKING CRPS  שולטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט בחיים שלי.

 

וכל יום אני לומדת לקבל את עצמי מחדש.

 

ויש ימים מגוונים, בכל מיני צבעים.

ויש ניסיונות. בשפע.

 

אז אני בוחרת לחיות. בדרך שלי. לצד הכאב. לצד ה – FUCKING CRPS   !!!!

 

היו ימים ולמען האמת עדיין צצים להם ימים שאני תוהה איך אפשר לחיות לצד הכאב הנוראי הזה, והאם בכלל זה משתלם או אם באמת אי פעם זה יעבור או לא לפחות יירגע .....ינוח, יישב בצל, על הגדר... ככה בסבבה, רגל כאן רגל שם ... קישטה – לך ממני. צא ממני יא ניג'ס!! ....

 

ובתיזמון מושלם, בזמן הנכון מקבלת תמיכה מהיקום בסגנון של סימנים כאלו ואחרים... השראת פירסום של התעוררות, משפטים חזקים, משפטים מסרטים, כל מיני סוגים של סימנים, מקבלת תמכיה והבנה שזר לא יבין זאת, מחברותיי וחבריי לכאב , ובמיוחד מאדם נדיר ומיוחד, יחיד סגולה עם נשמה גדולה שדואג להזכיר לי את כברת הדרך הארוכה שעברתי עד כה, שהוא עבר עד כה, שאני חזקה ואני יכולה. והמילים המפרות האלו, המילים המבינות האלו, המעודדות, התומכות, המחזקות האלו ממלאות אותי כוח מחדש כל פעם. ת ו ד ה !

 

אז כל חיי אני בפקולטה למדעי החיים, הגירסה המיוחדת, וכידוע לכם את התואר בדוקטרקט שלישי  גם עברתי, אז הפעם החלטתי לשלב את החיים מלאי ההפתעות האלו ולעשות זאת בדרכי שלי. כפי שפעם כתבתי על סינטרה היקר. איי דיד אט אין מיי וואי. או יא! אנד איטס אה פאקינג וואי. או יא!

 

 

בוחרת בחופש שלי.

 

בוחרת לתעד את החיים בתוך ולצד הכאב. בוחרת לשתף ולחזק.

 

לחבריי לכאב היקרים, המיוחדים והנדירים – מחלקת CRPS , ולכל הכאובים באשר הם, אני שולחת לכם חיזוקים וגם אם יש לכם ימים חשוכים וכואבים, מותר להישבר, לתחם בזמן, ויאלה, יש בכם את הכוחות להמשיך הלאה. רק תבחרו להמשיך הלאה.

בגרסה שלי:

 

FUCK YOU CRPS – I CHOOSE TO LIVE!

 

תודה גדולה וענקית לחברים והחברות וכמובן לעוסקים בתיעוד המלאכה:

בורא עולם, אבא שבשמיים, ההיא היושבת במרומים.

אבא שבארץ – אבא'לה שלי. כפרות עליו!

לי-ים , הנסיך שלי! שמידוריייייייייייי אני עליך – חיים שלי!

שיהיה לכולנו - שבוע טוב ונפלא! ולמביני עניין .... נטול כאבים !