מחויבויות קודמות, מונעות ממני לבצע את שנפשי כל כך רוצה. אולי בגלל זה אני מרגיש אמיץ כל כך לדבר על המוות כעובדה מוגמרת.

בשתי הפעמים בהן קיבלתי אתף ההחלטה להחליף את המילים המפוצצות הצווחות בצורה גלויה לחלוטין לעזרה. הביצוע היה בואו ונאמר, לוקה בחסר. אךףי אפשר למות מבליעה של עשרה כדורי רסיטל, אבל נרדמים לא רע באותו הלילה. מסתבר שגם האלרגיה שלי לאופטלגין לא ממש רצינית, אז נכון החזה והגב שלי נראו כאילו חוויתי התפרצות מאוחרת של אבעבועות רוח, והתרגשתי כמו כלבלב מוכה פשפשים. אבל, כדברי יהורם גאון ״הנני כאן״

התחוור לי כי אם אני ממש רוצה וממש נכנע אני יכול לקחת את טירופה של נפשי למקומות של ביצוע פיזי.אך למרות כל ה״תראו הנה אני גומר על עצמי״ שאני נואם כאן. עדיין אני לא מסוגל להביא את עצמי לידי פגיעה פיזית חיצונית, שבמקרה של כשלון, תראה בעיניי כל. קרי חיתוך ורידים, קפיצה מול מכונית נוסעת. דברים היכולים להשאיר סימן שיראה לעין בידי החברה מסביבי.

ילדי קטנים עדיין ועלי לשקול את ההשפעה של מעשי עליהם. לכשיגיעו לגיל 18 כל החוקים, המחסומים וההגנית בטלים ומבוטלים. אני את חובתי למען יישוב ארץ ישראל סיימתי.

עכשיו, נשאלת שאלה פשוטה, למה אני רוצה להתאבד? האמת לא יודע. מילדות קול מחשבה פנימי רמז לי בשפה עקלקלה כי זה יהיה ממש נחמד אם לא אחיה. זה גרם לי לקפוץ מול רכב בגיל 10 לערך. כמובן בטמטומי לא ראיתי כי נהגת יושבת מול ההגה והיא נוסעת 20 קמ״ש לערך. התרוממתי על מכסה המנוע שלה ונפלתי עצמי ישבני. כפיצוי קיבלתי ממנה כדורסל..

לכל המתעניין אני מקבל שלושה סוגי כדורים ומוסיף לזה משכך כאבם חביב.

אני כותב מבולבל, כותב מברוקד, כמו היחד הכשלוני שאני. אני פשוט מתעב את הביזיון הזה שנקראה הקיום שלי