4 בבוקר, יום שלישי. אני ער מאז 02:30. מכין את הארוחה השלישית של יום שני, מנשנש כהרגלי עגבניות שרי וחלק מהמרכיבים תוך כדי הכנה, ולפני כמה דקות התיישבתי לחצי השעה האחרונה של אכילת הקערה עם הסלט שהכנתי.

 

הטלפון הנייד (איזה דגם מיושן שמשמש רק כטלפון נייד ושעון מעורר. לא  לשום דבר מעבר לזה) יצלצל להשכמה ב- 5. כנראה שאתעלם ממנו ואקום רק ב- 06:30.

 

עד 02:30 ישנתי איזה 6 שעות ברציפות, כך שאני די מסודר.

 

יותר חשוב שאני רגוע כעת. שאני מרגיש מוכנות להמשיך עם החיים שבחרתי לעצמי: הריצה בבוקר, האוכל, עוד יום עבודה במשרד.

 

אתמול השתבש והפעלתי כסא מפלט.

 

הצליח לי.

 

את הארוחה הראשונה סיימתי רק ב- 13:30, והיא לא כללה פסטה, אלא רק תפוח, גמבה, גזר, סלרי וקולרבי, ומעט אגוזים שאני מרשה לעצמי במסגרת הדיאטה שלי (3 חצאי אגוז מלך ואגוז ברזיל אחד).

 

ב- 15:30 בערך לחצתי על ידית כסא המפלט, ארזתי את עצמי בזריזות ועזבתי את המשרד לכיוון תחנת האוטובוס. מבחינת העבודה זה יצא בסדר. כבר ב- 7 בבוקר הייתי בנקודת האיסוף בדרך לירושלים. כך שעשיתי את היומית שלי.

 

את הארוחה השניה סיימתי בבית ב- 19:15. אותה כבר אכלתי בניחותא, היא כללה כמות יפה של קטניות עם כוסמין וירקות מאודים. רק 7 שעות אחריה הייתי מספיק רעב כדי לקום באמצע הלילה ולהכין את הארוחה השלישית.

 

אינני מוותר על אף ארוחה שלי, גם אם האינטרוולים והמועדים המדוייקים משתנים לפי זרימת החיים. וחשוב לי להיות שבע 24/7 ולא להחסיר מהגוף את מלוא התזונה המדודה שקצבתי לו.

 

הנסיעה המתוחה לירושלים במונית עם העו"ד השני, שאין לי איתו כימיה, והוא המוביל והבכיר. המילים המשפילות שאמר לי בטלפון "אינני פותח פה דיון. אני קובע." המענה האסרטיבי שלי שקצת החזיר אותו לגודל הטבעי שלו. הידיעה שלי שאני צודק ונתתי הערות רלבנטיות. הוא בלבושו המהודר ובנפיחות שלו, ואני בג'ינס עם תרמיל גב בלוי. הוא מצליחן מחובר בן 40 ואני אאוטסיידר בן כמעט 60.

 

אחר כך הישיבה שבה לא יכולתי לומר כלום, בגלל הנחיותיו. דבר החקיקה הזה, המכיל סתירות פנימיות ברמה הבסיסית. אלף בית זה להציג משהו קוהרנטי. זה ה- BASIC. מתסכל. מטריף. ומסביב עשרות עו"ד, כמו זאבים רעבים, כל אחד קורע נתח מהגוויה באינטרס שלו. הם רצים קדימה, ואני יושב שם כעוס עם מחסום על הפה. בעיקר לא מבין את פרטי ההסדר שרקחו פה ברמת ה- BASIC.

 

בדרך חזרה כל רעש הפריע לי, הקשקשת ברדיו של המונית. כל אינטר-אקציה עם מישהו. זקוק לשקט ולהתבודדות.

 

חזרתי למשרד. התחלתי לכתוב משהו תחת הכותרת "ניסיון להבין...", כתבתי כמה שורות ונתקעתי. נגנבתי. הרגשתי שאני מול קיר. במבוי סתום. לא הייתי מסוגל לעשות כלום.

 

הלכתי לשירותים. חזרתי.

 

ניסיתי לעשות משהו אחר. לא הצלחתי להתרכז.

 

בבת אחת יצאה לי כל הרוח מהמפרשים. נבהלתי.

 

אפילו לא הצלחתי להעסיק את עצמי במשהו שלא קשור לעבודה, כדי להחלץ מהמצב הזה.

 

רציתי ללחוץ על כסא המפלט ולעוף תוך שניה מפה למרחב הנוחות והשקט שלי. להתחפר לי במרחב המוגן שלי. בשקט ובאפלולית האינטימית שלי. לברוח. להרגע. לעשות RESET. לא לראות אף אחד.

 

הבעיה שאני תקוע בתוך מציאות מסויימת, וגם אם יש לי אפשרות להפעיל כסא מפלט – ואני אומר לעצמי שתמיד, אבל תמיד, עלי לפרגן לעצמי להפעיל כסא מפלט, IF WORSE COMES TO WORST. זה מה שאני חושב כשאני מהרהר באנשים שהתאבדו או יצאו מדעתם, או איבדו את טעם החיים תחת לחץ החיים. זה ההבדל הענק בין הישרדות לאובדנות – זה יקח עכשיו כמה שעות מן הסתם.

 

לחצתי על הידית בהחלטה מקילה. בדרך החוצה אמרתי למישהו שסיימתי להיום.

 

באוטובוס חשתי בחילה. למזלי הגיע אוטובוס ישיר וחסכתי לעצמי עוד אוטובוס. בימים האחרונים יש לי מחושים בגב התחתון משמאל, והשרירים ברגל שמאל קצת כואבים, למרות שאתמול היה יום ללא ריצה. כל אי נוחות ומיגבלה גופנית מוסיפים למועקה ולחרדה (אז הריצות שלי מוגזמות ? אולי זאת התחלה של מחלת ניוון שרירים ?)

 

ישבתי והרהרתי בייאוש איך שרדתי את החיים שלי עד פה. איך התמדתי בכל המסגרות שבהן הייתי כל העשורים האלה, וגם הצלחתי ועמדתי באתגרים. איך אצליח לחזור לשיגרה מהבור שאני שקוע בו כעת. איך אני מצליח לרוץ 5 פעמים בשבוע ולא להחסיר ריצה, שבוע אחרי שבוע. איך אחזיק מעמד את השנים שנשארו לי עד הפרישה לגימלאות. מנין אמצא כוח ואומץ להמשיך לתפקד בשיגרה שלי.

 

בבית החלפתי לבגדי בית. ישבתי ונרגעתי עם איזה תצרף שתי וערב. גלשתי לשינה. אח, השינה הטובה והמשחררת.

 

ועכשיו כבר 5, ועוד מעט יעלה השחר. גייסתי כוחות, ויהיה בסדר.

 

קודם כל הריצה. הריצה היא אבן הראשה המחזיקה את הקשת שלי. אני שורד אותה ואז יותר קל לי היתר. יותר משאני שומר עליה, היא שומרת עלי.

 

החיים שלי כיום הרבה יותר קלים ומתאימים לי משהיו בעבר. כל חיי אני חי בזבל הזה. אינני מכיר משהו אחר. מה שהיה אתמול זה בקטנה. בעיקר אני משוחרר כיום מכל החרדה ותחושת הסטיגמטיות וההלקאה העצמית סביב הנפילות האלה.