רגע לסגירת עשור נוסף בחיי חבטות ניערו אותי לכדי תכנית חומש המתגבשת מחשבתית ורעיונית בימים אלה ממש (מבולבלים? גם אנחנו..).

 

זה החל בריב וירטואלי שהזכיר לי סדרי עדיפויות מה הם, וכן את החשיבות לתחזוקת הקשרים האמיתיים ומפגשי פנים אל פנים ובכלל את העדפת הצמצום והאיכות על פני הפיזור והכמות. הבהיר לי שהנתינה העיוורת אותה אני מעניקה או נכונה להעניק לכל מי שמוגדר על ידי "חבר" אינה טריויאלית מהצד השני ולפיכך יש גם לשקול אותה ולמננה.

 

ההמשך כלל בעיטה מטאפורית לבטן הרכה, עת אחד הגוזלים שלי אמר שאני אמא יותר מידי ישנונית. עכשיו, כאדם רגיל מן המניין זה אולי היה עובר באופן חלק ללא התייחסות אולי אפילו בחיוך. אבל אצלי זה פגע בעקב אכילס, שכן נוכח המחלה אני אכן מאד עייפה ונזקקת לשינה מרובה ומפוזרת ולא בשעות המקובלות בהכרח. מה שמוביל להיות הרבה פחות יעילה ממה שהייתי רוצה להיות מה שמוביל לתסכול לא מבוטל.

 

דמיינו שלא משנה מתי או כמה אתם ישנים לעולם לא תתעוררו רעננים ומלאי אנרגיה. במקרה הטוב תתעוררו בלי כאבים רציניים. והאמינו לי שזה נהדר כשלעצמו ולא עניין של מה בכך!

 

To cut a long story short; ברור לי ונהיר לי שמה שאני צריכה לשים עליו את ה-דגש השנה (ובכלל, אבל אני מאמינה שההתחלה תהיה קשה וההמשך פחות לאור התקווה שיהפוך לאורח חיים) הוא - תזוזה.

אני צריכה לנוע. אני צריכה לזוז. תמיד. והרבה.

 

מה הבעיה? ובכן. קל לדבר - קשה בפועל. ב 27/8 הפסקתי בבת אחת לעשות פעילות גופנית לאחר שהייתי בכושר מצוין ומתאמנת לפחות 4-5 פעמים בשבוע. גם המשקל שלי היה בסדר.

מה שבעיקר עומד ביני לבין תנועה הוא העייפות האדירה והכאבים. בעיקר העייפות וכמובן משימות היום יום התובעניות. אבל הי כאלה יש לכולם! הקץ לתירוצים!

 

או אז נכנסו לתמונה - התקף קיצוני של המחלה, הפסקה מיידית של פעילות גופנית לרמת 0 (קרי הליכה של 200 מטר תוך התנשפות כאילו מדובר פה במעשנת כבדה - ואני לא מעשנת) וערמות על גבי ערמות של הררי אוכל שנבלסו ונבלסים. זה התחיל בטיפול בסטרואידים שגרם לי לרצות (ולממש!) לאכול כל דבר בסביבתי (גם אם יש לו טעם לוואי של דיקט) המשיך בנפילות סוכר מפחידות (היפוגליקמיה ואזהרות לגבי מצב טרום סוכרת) והסתיים בתובנה שהגיעה רק לאחר שבפעם הראשונה בחיי לא העזתי אפילו להציץ לכיוון המשקל, לא כל שכן לעלות עליו.

 

מכירים את הבדיחה על ההיא שעלתה על המשקל והוא כתב לה: Error תעלה אחד אחד? - אז כזה. זאת לפחות ההרגשה.

 

עוד דברים שגיליתי על עצמי: שאין דבר כזה להיות שבעה, שאפשר לאכול 13 ארוחות ביום, שפיתה טריה עם שוקולד זה מנחם אבל ישר מביא עוד חברות כאלה עם שוקולד ושלמעשה סוכר עובד עלי כמו שאני מדמיינת נרקומן עם סמים והגוף ממש דורש ותובע את שלו. מפחיד למדי אגב!

 

ואז התחילו המחשבות והבלבולים. המטרה ברורה: לאכול אוכל בריא, לזוז הרבה ולחזור למשקל שיהיה לי יותר נעים לשאת וגם בתקווה שאהיה פחות עייפה לאור האכילה המבוקרת והמשקל התקין. אבל איך? באיזו דרך לבחור? כשיש כל כך הרבה אפשרויות; ניקיונות גוף, דיאטות, שיטות, קבוצות, רופאים, מאמנים, ספרים..קולינריה האמורה להתאים למחלה ולהוריד דלקתיות או אולי טבעונות טרנדית בכלל? מרוב מידע ואופציות יצאתי בעיקר פוזלת ונטולת כל החלטה ודרך. בהיעדר כזו הבנתי; אני צריכה רב! רב? כן! רב. נו מין גורו כזה לשאת אליו עיני, לתת לו דין וחשבון ולהשמע לו. מישהו שיחליט בשבילי ואני אהנהן ואוכל - אמן!.

 

ואל תשאלו אותי איפה ואיך אני אמורה למצוא מישהו כזה, שהרי אני עדיין מחפשת לי גם את ד"ר האוס שיביא מזור למכלול ענייני הרפואיים ואת ד"ר זוז שיזכיר איך זה מרגיש לזוז, איך זה מרגיש שלא נרדמות הרגליים 30 פעמים ביום מישיבה ללא תנועה וכו.

 

בנוסף יהיה נחמד להתאהב מחדש בספורט כלשהו ולהתמכר אליו. קל לומר כשלא מתמודדים עם מחלה כרונית השולטת בך יותר משאתה שולט בה. הנה עד אוגוסט הייתי עולזת וטובת לב, מתאמנת ספינינג, קיק בוקסינג, ריקוד, הולכת, רצה ומתבדחת עם רופאיי. ואז, החמרה משמעותית אחת וטראח - הכל לפח.

 

מדהים, אגב, לראות באיזו קלות הגוף מאבד את הכושר וסופח את כל הדרעק שצרכתי (והאמינו לי פרנסתי מאפיות פה וגם פתחתי קו ייצור עצמי!).

 

אז יופי תובנות ורצון יש - במילה אחת גדולה - ניקיון (וכושר). ניקיון מאוכל מתועש ומשמין, ניקיון מאנשים הגוזלים ממני אנרגיות שאין לי , ניקיון בבית ובסביבת העבודה.

עכשיו יש לפרוט לאנשי מקצוע, זמנים, תכניות, תכניות חירום (מה עושים אם יש שוב החמרה, איך לא מפסיקים למרות ההחמרה ומה כן עושים..) ולצאת לדרך.

 

 

יש לכם רעיונות? הצעות? המלצות? כולי עין ואוזן - כתבו לי!

אני מצידי אתחיל לכתוב בו ולתאר את החיפוש, ההתנהלות והמלחמה, בתקווה שאנצח.

 

בינתיים הנה תמונה שלי לפני...

 

תלוו אותי?