האם לוותר על התרופה ממשפחת SSRI שאני נוטל כבר 15 שנים ?

 

הביקורת: תרופות גורמות נזק וממכרות. עדיפות החלופות שאינן פרמצבטיות.

 

התשובה: אינני נוטל תרופות אחרות. ניסיתי 3 פעמים במהלך ה- 15 שנים האחרונות להפסיק, וחזרתי להשתמש. הבעיה איננה התמכרותית (אין הגדלה של המינון ואין "קריז" כשהתרופה נמנעת), אלא שהתסמינים (הגדלת העצבנות והרגזנות, חוסר הסבלנות, החשיבה השלילית והאובססיבית, חרדה ודיכדוך והעדר שמחת חיים) חוזרים בתוך כמה שבועות מההפסקה, וגרמו לי פעם אחר פעם לחזור ליטול את התרופה המאזנת לי את תפקודו של המוליך העצבי סרוטונין במוח, בגלל פגיעה קשה באיכות החיים. אין לי מנוס מהכרה בכך שאני חולה כרוני, וההכרח בל יגונה. אם התרופה לא תהיה זמינה לי בעתיד, פשוט אחזור לאיכות החיים שחוויתי ב- 4 העשורים הראשונים של חיי. בינתיים כל יום הוא רווח נקי שלי. טרם ניתקלתי בחלופה לא-פרמצבטית שתעשה את העבודה כמו ה- SSRI המסובסד.

 

שורה תחתונה: כל עוד אין ראיות שהנזק שגורמת התרופה עולה על תועלתה, אין בכוונתי להפסיק את נטילתה.

 

 

האם לגוון את פעילותי הספורטיבית ?

 

הביקורת: הספורט שלי מבוסס על 5 ריצות בשבוע, למרחק קבוע ובמסלול קבוע, בקצב הולך ומתגבר אך נשאר בגבולות "לחיצה חלקית על הדוושה". חסרה עבודת סיבולת מגוונת ואפקטיבית יותר (כמו שינוי מרחקי ומהירויות / מקצבי הריצה, עבודת דיווש ושחיה המפעילה את השרירים באופן מעט שונה) חסרה עבודה על חיזוק השרירים באמצעות משקולות או התנגדות למשקל הגוף, עבודה על מהירות וכוח מתפרץ. יש חשש שהירידה במשקל הגוף מתחת לגבול "תת- משקל" פוגעת גם במסת השרירים.

 

התשובה:  הרכיב החשוב ביותר מבין רכיבי הכושר הגופני הוא תיפקוד טוב של הלב, הריאות וכלי הדם. הריצה היא תירגול קלאסי לתחזוקת ושיפור רכיב זה.

 

רכיבים נוספים רלבנטיים – שהולכים ונחלשים עם ההזדקנות - ושהריצה מתחזקת  ומשמרת, הם שיווי מישקל וקואורדינציה, וגם זריזות וקלות תנועה.

 

אני עובד באופן שוטף ויומיומי גם על גמישות המפרקים, אלסטיות הגידים וטונוס השרירים, ע"י תרגילים חופשיים - לפני ואחרי הריצות וגם בהזדמנויות אחרות, כמו בהמתנה לאוטובוס, בהפסקה בעבודה או אפילו בישיבה מול המחשב - של מתיחות ו- push ups. 

 

החשוב ביותר הוא שאני מצליח להתמיד בפעילות הזאת שלי -  תוך שינון יומיומי של המנטרה "לא יותר ולא פחות" שהיא אפקטיבית מאוד עבורי ברגעי קושי, חרדה ומשבר - מרגיש שהיא מתאימה לי ומפיק ממנה סיפוק, תוך כדי שאני נזהר מפציעות. התחושה שלי היא שהגעתי לאופטימום, אני שומר לא להפחית אך גם אינני רוצה להגביר את מחוייבותי בתחום הזה, מחשש שהנטל יהפוך למיטרד ויצא שכרי בהפסדי בסופו של חשבון, כי לא אתמיד.

 

המטרה שלי – מניעת תחלואה ובריאות מערכות הגוף – מושגת במידה רבה על ידי התירגול הספורטיבי הזה שלי. כל תוספת למחוייבותי עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל.

 

בשלהי העשור השישי לחיי אינני סבור שעלי לעבוד על מהירות או על כוח מתפרץ, ואינני רואה את החשיבות – מחוץ לשיפור הפן האסתטי, שאיננו מצדיק בעיניי כיום השקעת מאמץ נוסף - של חיזוק ו"ניפוח" השרירים מעבר למצבם כיום.

 

הריצות שלי במשולב עם הדיאטה שלי הביאו לי תשואה אופטימלית בהפחתת שומן הגוף, ואני שמח בחלקי. אויבו של הטוב מאוד הוא המושלם או המצויין. אין לי עניין להתחרות, למקסם או לשדרג יכולות ספורטיביות למטרה שמעבר לשמירת הבריאות ומניעת תחלואה, ובודאי שלא לגרוע מהאפקט המניעתי לטובת ניפוח האגו.

 

שורה תחתונה: אין בכוונתי לשנות מנוהגי.

 

 

ו.. האם להשמין ... ולעלות מהר מעל לקו התחתון של BMI 18.5 ?

 

הביקורת: ירדתי לאחרונה מתחת לגבול התחתון של ה- BMI התקין. מה יהיה ? אולי מקננת בי איזו "מחלה קשה" שאוכלת אותי מבפנים ? אולי יש לי הפרעת אכילה לא מודעת ? אולי עליי להגדיל את כמות הקלוריות וה"לא-ירקות" בתפריט, כדי לעלות חזרה מעל ל- 18.5 BMI ? ואולי פשוט להירגע ולשמוח בחלקי ...

 

התשובה: האחרונה היא הנכונה...

 

במאי 2000, כשמלאו לי 43, ה- BMI שלי היה 28. העצמות שלי לא היו כבדות יותר אז, וגם מסת השרירים לא היתה יותר מפותחת (להפך). למעלה משליש מה- BMI הזה היה שומן רופס, רובו באזורים מסוכנים.

 

הצלחתי להוריד את רוב רובו של השומן הזה, בעזרת הרבה ריצות ו"אופני כושר" ואכילה אחראית. אחרי שנה וחצי ירדתי מעט מתחת ל- BMI 21. במשך השנים מאז החזקתי בין BMI  21 לבין BMI 19.5 שזה דל שומן למהדרין.

 

היו תקופות שבהן שמנתי לכיוון BMI 23. לכאורה, כלום. הרי עד BMI 25 נחשב משקל גוף תקין ובריא. אבל ידעתי ולא הכחשתי את האמת – בין BMI 23 לבין BMI 19.5 מפרידים אצלי 10 ק"ג של שומן מיותר ולא בריא, ואחוז שומן הגוף שלי גבוה מידי ולא בריא. מבנה הגוף שלי רזה מאוד, תמיד היה. מישהו אחר, עם מסת גוף כבדה יותר, כנראה היה עם אחוז שומן גוף והקף כרס משמעותית נמוך משלי באותו BMI 23, אבל אני אני ולא מישהו אחר.

 

לפני כשנה (בסוף 2012) כשה- LDL שלי חצה לראשונה את גבול ה- 160 , והסוכר בצום הגיע ל- 136, והוכרזתי (לבושתי) כסוכרתי עם המלצה ליטול סטטינים, ה- BMI שלי היה 21. רציתי לחתוך מעלי כמה ק"ג שומן בטני ולחזור לאזור ה- BMI 19.5.

 

הצליח לי, ובספטמבר 2013 ירדתי לאזור BMI 19.5. הצרוף דיאטה + ריצות עליו שמרתי בעקביות הניב את הפירות המקווים. מה עכשיו ? בעבר, כשהייתי מגיע לנקודה הזאת, התחלתי להוסיף שומנים ופחמימות לתפריט, כדי לעצור את התהליך היעיל שטרם מיצה את עצמו, שאחרת – כך חששתי – לא יעצור בקו האדום של BMI 18.5, ומה יהיה אז ? ובקלות נסחפתי ושמנתי כמה ק"ג. אם היתרתי עוד קצת את הרסן, חזרתי שוב לאזור ה- BMI 23 עם 10 ק"ג שומן מיותרים.

 

הפעם החשיבה שלי היתה שונה. חודשיים קודם לכן התחלתי ליישם את שיטת דר' ברנרד בגירסתה המחמירה (לא רק מינימום של שומנים בריאים, אלא גם לא להפריז בפחמימות מלאות ועמילנים), ו"כאב לי הלב" לדחוף לעצמי בכוח שומנים ופחמימות (ותיאבון "בריא" – או שמא פחות בריא, במקרה זה – יש ויש. אני מאוד אוהב לאכול, ואוכל, ובעיקר פחמימות, עושה טוב לאיזון הסרוטונין שלי ולמורל שלי, ואני – סוטה שכמוני – מסוגל להנות אפילו מירקות חיים או מאודים ללא שום רוטב או תבלין, וכל ארוחה, אפילו דיאטטית "בלי טעם ובלי ריח", היא חגיגה בשבילי).

 

החלטתי שאני ממשיך לשמור, ולא נבהל מזה שהמישקל ממשיך לרדת. באיזה שהוא מקום קראתי שהגוף יותר חכם ממני, ואם אני מזין אותו בתזונה מאוזנת ומספקת, לא מפריז בספורט, ושומר על שובע 24/7, הוא לא ילך וייעלם, אלא יתקבע על איזה אופטימום שנכון ומתאים לי, עם כל הכבוד להנחיות ה- BMI.

 

בין ספטמבר 2013 לדצמבר 2013 ה- BMI ירד לאזור ה- 18.7. פחות 2 ק"ג שומן.

 

בריצות שלי בבוקר, רואה אותי לפעמים שכן מעט מבוגר ממני מרחוב סמוך, בן העליה התימנית, שבניה היו פעם מופת לכחישות והעדר תחלואה. כעת, הוא שמנמן ולא פעיל ספורטיבית, ואני הופך להיות כחוש כ"גרוגרת דרבי צדוק" (כינוי לאדם רזה מאוד. מקור הביטוי "גרוגרת דרבי צדוק" הוא מידת מאכל של רבי צדוק שהיה מסגף עצמו כל כך, עד שלא היה יכול לאכול יותר מגרוגרת – מידת נפח יהודית קדומה - לשבוע, וגם אז היא היתה מצומצמת מהרגיל. בשונה מרבי צדוק, אני אינני מסגף את עצמי, ואוכל נפחים גדולים של אוכל בארוחותיי, אממה ? רוב הנפח הוא ירקות מעוטי קלוריות ומשביעים...), אז הוא צועק לי באופן קבוע, בהקנטה שבחיבה, "תשאיר גרם שומן..." ואני רוצה לצעוק לו בחזרה "אני עכשיו התימני האסלי (בשאיפה)..."

 

5 הריצות שלי בשבוע כנראה מאוד אפקטיביות. התדירות איננה תובענית מידי, ולאחר יומיים- שלושה של פעילות, הגוף מקבל יום מנוחה. הזמן המוקדש לפעילות – כ- 50 דק' נטו של פעילות רציפה – והאינטנסיביות – פעילות רציפה המתחילה במתינות ומתגברת לפי תחושת הגוף ושאר המשתנים תוך "לחיצה מידתית על הדוושה" באזור 70% מדופק מירבי לאורך רוב המסלול, שנחשב לאפקטיבי ביותר לשריפת שומנים – הם אופטימליים.

 

נשאר מעט שומן גוף חיצוני, ואני חש את השרירים מתכווצים ועובדים לא רק בירכיים ובשוקיים, אלא גם בבטן, בחזה, בזרועות. סגנון ריצה קפיצי ופנתרי, התנועה קלה, ההתאוששות מהירה, הגוף גמיש ומאומן. העסק עובד במיטבו.

 

התפריט משביע וכמויות הפחמימות והשומנים נשארו צנועות. האנרגטיות טובה. מרגיש טוב. מערכת העיכול עובדת מצויין.

 

עוד קילו וחצי של שומן נשרפו, ובשקילה השבועית לפני שבוע שברתי שיא וה- BMI ירד ל- 18.2.

 

אני מחכה כעת לתוצאות בדיקת הדם הרבעונית, שקבעתי לעצמי לעוד פחות משבועיים. האם שומני הדם וממוצע הסוכר ברבעון שחלף (וכל יתר הפרמטרים) אוהבים את מה שאני עושה או לא ?

 

אינני מתגעגע לאף קילו אחד של שומן ששרפתי. אני מאוד אוהב את כחישותי, ויש לי תחושה טובה שה- BMI מאוד קרוב לאופטימום המתאים לי, ואין צורך להילחץ. הכל בסדר. אם חסר לי איזה רכיב בתזונה, כמובן שעלי להשלימו, אך שומן בטני, או באגן ובירכיים, או בחזה, או אפילו בפנים, איננו ברשימה...

 

השורה התחתונה: איך אמר דר' תל אורן בהרצאתו לפני 3 שבועות ? עלינו לשנות את התייחסותנו לגבי איך נראה (או אמור להראות) אדם בריא.

 

 

תודה לגילה על הצילום המרהיב.