קראתי השבוע כתבה על ישראלים מבוגרים – להבדיל מתרמילאים בעשור השלישי לחייהם - שנדבקו ב"חיידק ההודי".  

 

זוג בתחילת העשור השביעי לחייהם, שלקחו פסק זמן מחייהם, ונסעו להודו לשנה. שם הם התחילו ב - SIGHTSEEING תיירותי שבלוני, ועם חלוף הזמן, הם הפכו פחות תזזיתיים, והמירו את הכמות באיכות, את הדחף להספיק כמה שיותר ולשתף את החבר'ה בבית עם כמה שיותר חוויות שטחיות, ביתר העמקה, בחוויות יותר רוחניות. הטמפו שלהם הואט, הם השתתפו בטכס טראנס דתי שנמשך 3 יממות רצופות ובשלב מסויים נגע במקום אמיתי בתוכם פנימה.

 

משפט המפתח שלהם הוא "תן להודו לקחת אותך". תיפתח ותתמסר. לא ממש חשוב היכן תטייל בה, תן לדברים לקרות. אל תבזבז את זמנך על נסיעות ממקום למקום. תהיה קשוב לתהליכי עומק פנימיים שקורים לך שם.

 

הם חזרו משם עם גישה אחרת לחיים, אותה אימצו בחייהם כאן: ירדו בהקף המישרה, הפסיקו לעשן והתחילו לעשות ספורט, יוגה ומדיטציה.

 

הם מרצים בהתנדבות על החוויה ההודית שלהם, ובעיקר על מושג הזמן השונה, ועל הזרימה עם החיים.

 

מורה בגימלאות שהתחילה מטיול מאורגן להודו, ואחריו עוד אחד, ובשלב מסויים התחילה לטייל שם לבדה, תוך הדגשת הזרימה הבלתי מתוכננת, ההתחברות היותר עמוקה עם המקומיים וטעינת המצברים בהשראתם, זניחת ה- SIGHTSEEING התיירותי וסימון ה"וי" על אתרים מתויירים, לטובת עבודה עצמית ותובנות עמוקות ואישיות.

 

לדוגמה, באחד מטיוליה המתקדמים היא שכרה חדר ב- GUEST HOUSE ובמקום למהר לרוץ משם עם נהג מקומי לראות את האטרקציות התיירותיות באזור, היא ישבה עם בעלת הבית במטבחה הצנוע על כוס צ'אי, נהנתה מהאנרגיה הרגועה שזרמה ממנה, שתיהן הביטו בנוף הירוק שהשתקף מבעד לחלון, והזמן כמו עמד מלכת. את החוויה הזאת היא לקחה איתה חזרה לארץ.

 

קראתי גם את רשמיה של דינה שלנו ממסעה להודו (בפוסט "הודו – אמא אדמה" שפורסם לפני 3 ימים). תגובתה של דינה "בא לי לשיר ולחבק את כולם" היא נהדרת בעיני, גם הרצון לתת מתנה לעצמה מתוך אהבה וקבלה עצמית.

 

כשלעצמי, מרתקת אותי יכולתם של הודים רבים – לפי דיווחי מטיילים - להיות אופטימיים, רגועים, נדיבים וקשובים לזולתם, ואף להתקשט ולהתייפות למרות מצוקה קשה, צפיפות בלתי נסבלת ועוני מחפיר.

 

הייתי יושב עם הודי כזה שממיין במשך שעות עלי תה בכל יום רק כדי לשרוד, שותה איתו כוס צ'אי ומנסה ללמוד ממנו מנין הוא שואב את היכולת לחייך. ויש, אגב, גם בעולם המערבי וגם בארצנו הקטנה, מי שעושה עבודה לא מקצועית, לא מאתגרת ומשעממת תמורת פרוטות, כמו למרוט נוצות של תרנגולות מידי יום כל היום במפעל, בלית ברירה רק כדי לשרוד, רק שאצלנו לא לוקחים תיירים לאתרי העבודה האלה, ואצלנו הם יודעים שהם בתחתית "שרשרת המזון" ושאיתרע גורלם, ואין להם בדרך כלל חשק לחייך. מי שמצליח לחייך ולהיות אופטימי כשהחיים בזבל, מגיע לו כל הכבוד ויש מה ללמוד ממנו. הודו או לא הודו.  

 

הם כנראה יודעים ומיישמים משהו טמיר שאנחנו לא יודעים. יש מה ללמוד מהם, עם כל הענווה והכבוד, למרות שנראה לי שרובם היו שמחים להתחלף עם כל מטייל מערבי כזה, להשאיר אותו שם בעוני ובמצוקה עם היכולת הכפויה הזאת שלהם, ולחזור במקומו אל "סיר הבשר" וחיי הפינוק המערביים. למרות הלקח החכם מסיפור היהלום הזני (ראו פוסט קודם: "חיי זן – חלק א'" שפירסמתי ב- 26/07/13), רוב בני האדם, גם אם הם הודים, יעדיפו את היהלום החומרי על פני האישיות והחוכמה שלוטשו בסבל ובמצוקה.

 

לחילופין, קיימת גם אפשרות פחות רומנטית ואופטימית, והיא שההודים האלה חיים בדטרמיניזם, ללא אמונה שיש בידם לעשות משהו כדי לשפר את הקארמה שלהם. מי שנולד בקאסטה נמוכה, והוריו והורי הוריו חיו בזבל ובמצוקה, נדון לחיות גם הוא וגם בניו בזבל ובמצוקה, ואין מה לדבר על יוזמה, על שאפתנות אישית, על מוביליות חברתית. מה שהיה הוא שיהיה, אם תרצה או לא תרצה, אם תחייך או תתמרמר. אם זה כך, זה עצוב ומכמיר לב, ולא משהו שהייתי רוצה לאמץ או למחוא לו כפיים.

 

בפוסט "חיי זן - חלק ו' - "הזן שתמצא על פיסגת ההר הוא הזן שתביא איתך מלמטה"" כתבתי:

"יש אימרת זן חכמה: "הזן שתמצא על פיסגת ההר הוא הזן שתביא איתך מלמטה".  את הזן שלך אתה נושא בתוכך, בכל מקום שבו תהיה, ובכל הנסיבות והתנאים. אין צורך להרחיק למדינה אקזוטית רחוקה... כדי לראות את האור. העולם כולו נמצא בתוכך, גם האושר שלך, גם הרוגע והשלווה שאליהם כולנו כל כך נכספים, הכל מצוי פה, הכי קרוב שאפשר, ממש בתוכנו."

 

האם אימרה זאת נכונה והמיקום או החוויה החיצונית אינם משנים כשלעצמם את התובנות, או שהיא איננה נכונה, וכשאתה חווה את "פיסגת ההר" עשוי להתרחש בך איזה שינוי מהותי, עמוק ?

 

אני סבור – שבזן כמו בזן – זה נכון וזה נכון. מי שאיננו מגיע לחוויה עם פתיחות ועם בשלות ורצון לצמוח ולהתעצם, "פיסגת ההר" לא תשנה בו דבר, ואצל מי שקיימת בשלות ומוטיבציה, אין ממש צורך ב"פיסגת ההר" וגם חומרי המציאות ש"למטה" מספיקים. הכל ממילא נמצא כבר בתוכך, ממתין להתגלות על ידך.

 

יתכן שיש משהו עוצמתי, OVERWHELMING, ב"חוויה ההודית" שיכול לעשות הבדל אצל מי שיש בו בשלות ומוטיבציה, וחסר רק הניצוץ, הקטליזטור, והוא אינו מצליח להתעלות בשיגרה היומיומית, בסביבתו הרגילה. אולי מכאן המשיכה המיוחדת של "הגרעין הקשה" של המטיילים, ויש גם רבים שתמיד ינהו אחר כל רוח טרנדית חולפת, ולא ירשו לעצמם לפספס את הטיול הזה שכולם מדברים עליו עכשיו, גם אם הם ישארו תקועים עם הדברים החיצוניים והשטחיים, וגם זה בסדר, אם כי לא כוס התה שלי.

 

לפני שיתנפלו עלי שאני נגד SIGHTSEEING תיירותי, של לטייל ולראות עולם רק בשביל לטייל ולראות מקומות, נופים ותרבויות שונים מהמוכר לנו, ולאו דווקא במטרה לאמץ משהו מערכיהן או לעשות איזו עבודת עומק עצמית מעצימה, ובכלל על כך שאני נגד החמימות, הנוחות והשטחיות שבעדר... אז אני לא נגד. מדוע שאהיה נגד משהו שעושה טוב למישהו ואינו מזיק לזולתו ?