עברו עלי לאחרונה כמה ימים "מכווצים", משובצים בחרדה, או נכון יותר לומר שהחרדה המינורית שכל הזמן ברקע אצלי, התחלפה בהם לחרדה יותר סמיכה, וגם היא היתה משובצת בקטעי חרדה עוד יותר סמיכים, אבל עדיין פחות סמיכים מקטעי החרדה הסמיכים ביותר שחוויתי בחיי.

 

כיום קטעי החרדה היותר סמיכים מתבטאים בעיקר בנפילה בביטחון העצמי, צורך "להשתבלל" במיטה ולחוות באינטימיות תחושה של התבוססות בבוץ, של פחד כללי חזק מהרגיל, ולא להיות באינטר-אקציה עם איש, צורך ב- RE START שכרוכה בו שינה מרובה, ניתוק מלחצים. בדרך כלל DAY OFF אחד מספיק כדי לחזור לתיפקוד.

 

אינני שופט עוד את עצמי בחומרה. אני מפרגן לעצמי לטפל בעצמי ולפנק את עצמי. אני אוהב את עצמי ויש לי הרבה אמפתיה למצבי ולקשיים שחוויתי בחיי. וזה כל כך לא מובן מאליו. כל כך לא היה ככה בארבעת העשורים הראשונים של חיי.

 

הכל יחסי. גם ההתייחסות שלי לחרדה. כיום – אחרי עשרות שנים בבוץ טובעני - אני מעדיף לקחת את קטעי החרדה היותר סמיכים - לאחר שמיציתי את החוויה, ובוססתי מעט בבוץ הזה -  לכיוון חיובי, אופטימי.

 

זה כואב, אבל יכול להיות יותר גרוע ממה שאני חווה כעת, היה כבר יותר גרוע ושרדתי, ובטוח שעוד יהיה יותר גרוע ממה שאני חווה כעת, אבל אשרוד גם את זה. כך מתאפשר לי לנטרל את העוקץ הדרמטי בסיטואציה, וגם את עומק האכזבה העצמית הנובעת מרמת ציפיות עצמית גבוהה ולא מציאותית, שניהם מוסיפים יאוש סמיך ושחור.

 

הניטרול הזה משמעותי מאוד. מה שמושך למטה, למעמקי הדיכאון – וגם הרהורים אובדניים אינם זרים לי לחלוטין – בהתנסות שלי, זה חוסר הומור עצמי, העדר קלילות מסוימת, "סופר אגו" קשוח ותובעני מידי ששופט בחומרה ומכה בראש עם קורנס ענק על אי עמידה ברמת ציפיות עצמיות מאוד גבוהה, העדר פרופורציה מקלה. תחושה שהכל כבד מאוד, כבד מידי, מחניק, חסר מוצא.

 

כאב רגשי או נפשי מהסוג שאיתו אני מתמודד, הוא לא נעים, אבל בלי הכובד הדרמטי והאכזבה המרה, הרבה יותר קל להתמודד איתו. 

 

כל חיי אני חי בחרדה. היו תקופות רעות של חרדה יותר סמיכה. שתיים מהן הן תקופות מכוננות בחיי.

 

האחת בגיל 10. הטריגר היה הסרט "האדם הצוחק" על פי ספרו של ויקטור הוגו, על האיש שפניו מצולקות עד אימה מאחורי מסיכת הברזל. האימה שחוויתי תוך כדי הסרט מכל התבוננות בעיניים שמאחורי המסיכה, התעצמה באותו קטע שבו הגיבור מסיר את המסיכה ונחשף בפניו המצולקים והמעוותים. ממש התקשיתי לצפות במסך. יצאתי מהסרט הזה מפוחד ברמה יוצאת דופן. פחדתי להישאר לבד. פחדתי להתבונן במראה.

 

המצב נמשך שבועות וחודשים עד שבלחץ שלי (!) אמא (שחששה מהסטיגמה, ובעצמה הכחישה כל חייה – גם כיום בגיל 80 – את בעיותיה שלה ואת הנזק שהיא גורמת לילדיה) לקחה אותי לאיבחון פסיכולוגי. לי היתה פרשנות משלי למצב כבר אז, כילד רגיש ונבון, והיא היתה קשורה לבן כיתתי שפניו נשרפו שנה או שנתיים קודם לכן, במהלך מסכת לחנוכה בבית הספר. אותו ילד אומלל סבל לאחר מכן מהצקות של ילדים אחרים, שכינו אותו "צלקת", ואת מארתו הוציא בין היתר עלי, ידידו, בעל תוי פנים עדינים ויפים.

 

הפסיכולוגית חפרה עמוק יותר, והצביעה על מצוקה הנובעת מיחסים אמביוולנטיים עם אמא בעייתית ומתעללת. היא גם המליצה על טיפול שלא מומש. הפסיכולוגית דיברה עם אמא שלי מעל ראשי. איתי היא לא דיברה. 

 

אז, ובלא מעט שנים לפני כן ואחרי כן, היה יותר גרוע, הרבה יותר גרוע, ממה שאני מכיר בעשורים האחרונים.

 

התקופה השניה היתה בשבועות הראשונים של שירותי הצבאי, בגיל 18, בקורס טיס בחצרים. לראשונה מחוץ לבית.

 

השבוע הראשון היה "גיבוש" מלחיץ. מלחיץ לעמידה בזמנים ובלי טיפת פנאי, מלחיץ בחוסר ודאות וחששות שמשרים חרדה גם על נערים בריאים, מלחיץ בלי מעט פרטיות, מלחיץ בלי טיפת אמפתיה וחום, מלחיץ כשאתה מוקף בצפיפות על ידי מאות נערים ואינך מכיר אף אחד מהם, וגם מתקשה להתיידד וסבור שאתה לבד במצוקתך, ואני עם כל המטענים הלא פתורים שלי, עם רמת ציפיות עצמית בשמיים וחרדה שמציפה ומאיימת להטביע אותי.

 

שרדתי את השבוע הראשון ואת "מסדר הטילים" בסוף הגיבוש שבו עפו מחצית החבר'ה, למרות שהעדפתי לעוף כדי להפסיק את הסיוט. אבל החרדה היתה כל כך משתקת שתיפקדתי כמו על "טייס אוטומטי", בלילות היו לי סיוטים איומים, שומרי המאהל ראו אותי מתהלך מתוך שינה בין האוהלים מדבר אל עצמי (זה לא קרה לי מעולם לפני כן וגם לא לאחר מכן), ובכל הזדמנות שהיתה לי זעקתי לעזרה.

 

כשחילקו שאלון כתבתי בו את מצוקתי במקום להשיב לעניין. ניגשתי למ"כ הכי קשוח שלנו כאילו היה אחות רחמניה וביקשתי לראות פסיכולוג. לא ראיתי. אלה היו ימים אחרים. לא היה גם טלפון נייד ודיברתי לראשונה עם הוריי ביציאה הראשונה הביתה, אחרי שבועיים. (כשהבנות שלי התגייסו, דיברתי איתן מידי ערב בטלפון הנייד, ועזרתי להן להתגבר על המשבר).

 

לא ידעתי כלום על הצבא. סברתי שבגלל שלפרחי טיס חילקו שקיות שוקו בארוחת הבוקר, אז זה השירות הכי קל ומפנק שקיים, וכל אלטרנטיבה תהיה קשה ומלחיצה עוד יותר. לצאת מהצבא על פרופיל נפשי היתה אפשרות איומה ונוראה, עוד יותר מפחידה מלהישאר ולסבול. התקופה היתה אמצע שנות השיבעים, שנתיים אחרי הטראומה האיומה של מלחמת 1973.

 

יש לי צילום מהיציאה הראשונה ההיא הביתה, על מדי חקי של חיל האוויר, עם הקיטבג ביד. כחוש עוד יותר מהיום, והעיניים אומרות הכל. רואים בהן את תהום המצוקה. למזלי הייתי קומוניקטיבי ומספיק מוחצן ופתוח מול ההורים, וגם מספיק מודע לעצמי, ובכל זאת עם איזה גרעין חוסן פנימי. אלה התכונות שהצילו אותי מהתאבדות אז.

 

פתרון של ממש לא היה. העיפו אותי מקורס טיס אחרי כמה שבועות נוספים, על רמת טיסה לא מספיק טובה בפייפר – למרות שפלא בעיניי שתיפקדתי אפילו במחצית מיכולתי האמיתית, או למיצער מיכולתי כשאני ברמת חרדה מינורית - ובשיחת הסיכום אמר לי הבוחן, טייס בדרגת סגן אלוף - ש"לא ראה אותי ממטר" וגם ממש לא עניינתי אותו - שהוא יודע שכולנו חולמים להיות טייסים, אבל לא כולנו מספיק מתאימים לזה. לא נראה שמישהו שם לב בכלל למצוקה הנפשית והרגשית החמורה שבה הייתי.

 

שבוע לאחר מכן – בלי איבחון נפשי-רגשי, בלי להוריד פרופיל רפואי ובלי שום טיפול - כבר הייתי בטירונות של חיל תותחנים, אותה סיימתי כחניך מצטיין פלוגתי.

 

סמיכות החרדה פחתה, אם כי עדיין החיים היו בזבל.

 

במהלך העשורים שלאחר מכן, קירטעתי לי את דרכי במסלול החיים עם הנכות הזאת שלי. ניסיתי כמה פעמים טיפול של שיחות ולא התחברתי. בגיל 26 כבר הייתי נשוי, אב לבת, בוגר מצטיין של פקולטה יוקרתית ועורך-דין, וגם נכה רגשית.

 

להבנתי, אני סובל מ"הפרעת חרדה מוכללת" (תירגום של Generalized Anxiety  Disorder, או בקיצור GAD). המתאפיינת בדאגות וחרדות מתמידות בשגרת היומיום, הגורמות לסבל של ממש ו/או פגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי, ומתבטאות בחלק מהמקרים (ואצלי) גם בחוסר מנוחה מתמשך, אי־שקט, רגזנות ו- OCD. 

 

הטיפול המקובל כיום מורכב מעבודה על העולם הרגשי בדגש על חוויות מוקדמות וקשרים עם הדמויות המשמעותיות (אצלי דמות אם בעייתית)("הגישה הפסיכו־דינמית"); ממתן תמיכה ועידוד בדגש על זיהוי וניצול הכוחות הקיימים (כתבתי על היכולת שלי להשתמש ב- OCD שלי שימוש קונסטרוקטיבי) וחיזוק מערכות התמיכה ("הגישה התמיכתית"); ומהכרת דפוסי החשיבה הדאגניים ושינויים  ("גישה התנהגותית־קוגניטיבית" ). הנ"ל בשילוב טיפול תרופתי שאותי ממש הציל (התחלתי מאיזו תרופה ואחר כך שילוב תרופות שלא התאימו לי, ואז הגיע ה"פרוזאק"). 

 

רק בגיל 42, כשהרגזנות וחוסר השקט שלי הפכו כמעט בלתי נסבלים, וחייתי בתחושה שאם לא אכניס שינוי מהותי בחיי, או-טו-טו "עומד לפקוע בי מיתר", ו"הפיצוץ" יחריב את כל עולמי עלי, נוצרה בי הבשלות לעשות שינוי. השינוי היה הוליסטי, רב ממדי.

 

התרופה עשתה את שלה באיזון המוליך העצבי סרוטונין במוח; במקביל גיליתי את ספר הרצאותיו של אושו על משנתו של צ'ואנג-צו והתחברתי מיד בעוצמה רבה לגישה הטאואיסטית לחיים, לחיי זן; התחלתי לעשות ספורט מידי בוקר והפחתתי שליש ממשקלי; התחלתי שנה של שיחות טיפוליות עם מטפלת כלבבי, שבהן בעיקר דיברתי על השינוי החיובי והמעצים שאני עובר וקיבלתי הרבה תמיכה. עשרות שנים של סבל הניבו תובנות יותר רכות ומקבלות של החיים, והתחלתי לנשום לרווחה.

 

מאז החיים שלי השתפרו מאוד, ולשמחתי הם הולכים ומשתפרים, הולכים ומתעצמים. והשנה האחרונה, עם המאבק בסוכרת, היא השיא עד כה.
 

 

תודה לגילה על הצילום.