מה עושים עם הבושה? משנים את הגישה.

כשמצב בריאותי משתנה לרעה, וחלילה רואים את השינוי מבחינה חיצונית, (אביזרי עזר, קביים, כיסא גלגלים, מייצב, סד וכד') הביטחון העצמי של אותו אדם מתערער.

הכל משתנה, החיים, סדרי העדיפויות, החברים, המשפחה והסביבה.

תקופה מאוד ארוכה התביישתי לצאת מהבית. הסיבה העיקרית היא בגלל הכאבים הרבים שמנעו ממני לצאת מהבית אבל חלק נכבד מזה נבע מהבושה הגדולה שחשתי. התביישתי בכך שאני לא יכולה ללבוש מכנסיים, לא יכולה לגרוב גרביים, לא יכולה ללכת, נעזרת בקביים, וואי בלי נעליים, שלא נדבר על עקבים או מגפיים. וואי. פדיחות. מה זו ההליכה הזו? אם זה נראה ככה זה עדיין נכנס לקטגוריה של הליכה?  יו, אלוקים ישמור? שוב פעם כיסא גלגלים?? איזה בושות. התביישתי מהמבטים שננעצים, מהליחשושים הנשמעים, מהשיחות הנקטעות כשרואים אותי, מהילדים המעצבנים האלו שנדחפים ובוהים בך בעיני עגל, ולא מבינים מה הם רואים ואלה שישר אומרים: "אמא, גם אני רוצה כיסא כזה " מבלי להבין את משמעות במילים ואת התגובה הנלחצת הצורמת  של האמא לשמע הדברים האלו, ולרגעים אני הרגשתי צורך להתנצל על הטראומה שגרמתי לילד או לאמא. וואו. לא נעים. אני משפילה מבט. מנסה להתחמק ממבטים.

או בקניות במרכז מסחרי מוכר, כרגיל, נאחזתי בכיסא עד שרגליי יתבעו את המנוחה שלהם, התחלתי את מסע הקניות שלי, ופתאום ניגש אליי אדם מבוגר, בסביבות גיל ה-70 , מסתכל עליי, מחייך, אני מניחה כי פניו לטוב, ואומר לי: "מיידלע, מה זה ככה? או שאת נכה או שאת נכה, למה את לא יושבת על הכיסא? מה את מפחדת מביטוח לאומי אז את לוקחת איתך את הכיסא?"

לראשונה פגשתי את האיש הזה, הוא אינו מכיר אותי, לא יודע מה הסיבה הרפואית שלי, מרגיש בנוח וחופשי לפנות אליי. שניה חמוד, כבר ניגשת להביא לך את התיק הרפואי שלי ואת קורות החיים שלי.  המלצות ינתנו לפי דרישה. חצוף.

הבנתי כי עצם זה שנפגעתי חיצונית, אנשים מרגישים חופשי להידחף ולשאול כאילו יש להם איזו שהיא זכות. בעולם הריאלטי הקיים, אם אתה לא נחשף אתה לא קיים, אנשים מרגישים בטבעיות לפנות אל אנשים כמוני בגישות שונות ומשונות, לספר לך סיפורים ומעשיות על השכן של הדוד שנפטר גם הוא.. (גם הוא? הלו, אני כאן! ) להביע את הדעה שלהם (וואי, כל כך צעירה וככה?? אה בת כמה?! אה טוב, זה עדיין נחשב צעירה בימינו. יא ואין לך בן זוג? מסכנה. או אחד הרופאים ששמע את כל הסיפור שלי והרגיש בנוח להגיד לי: "נו, טוב...  את מבינה? זה מה שאני אומר לאנשים, לחברים למטופלים, תחיו!! החיים קצרים מדי!! תראי איך ברגע אחד השתנו לך החיים ובקושי הספקת לחיות, עכשיו תלמדי לחיות. אבל אחרת. " הלו? חברת קדישא? מה קורה עם חלקה 7, עדיין פנויה??! )

אחרי שהתבחשבשתי עם עצמי והימים עברו וההארות האירו, התובנות הגיעו, הבנתי כי תמיד יהיה לאנשים מה להגיד. ת-מ-י-ד. לא משנה מה, לא משנה כמה, תמיד אנשים ירגישו צורך להביע את דעתם, לרוב המקרים הם יעשו זאת מבלי שהתבקשו לכך.

החלטתי להשלים עם המצב שזה המצב וזה מה יש. זמני ככל שיהיה, זה עדיין בטווח ואני בוחרת לחיות עד יעבור זעם.

ארזתי את כל הבגדים שלי שכבר אינם עולים עליי תקופה ארוכה, יודעת שאחזור ללבוש חלק נכבד מהמלתחה הארוזה בזמן הנכון.

מהמעט שנשארו בסביבתי ועדיין הרגשתי מהם ביקורת, הערות, "עצות" או סתם התחכמויות העברתי לקו הדומם. שקט.

נעמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי. כל כולי. אבל הסתכלתי באמת. מהדמות הענקית שניבטה אליי מהמראה בממבט ראשוני, הצלחתי לזהות אי שם את עצמי. אותי. יודעת שאני בדרך הנכונה כדי למצוא את עצמי. את מי שאני באמת.

ומשננת לעצמי: לא בחרתי להיפצע, לא בחרתי במסלול הזה, לא בחרתי לעבור את כל מה שאני עוברת. אני לא אשמה בכך ואין על מה להתנצל.זו אני החדשה כדי להגיע אל אני הקיימת. זה מה יש. כן, יש ימים שהכאבים גורמים לי להביא כיף לאלוהים ולנסות להגיע לדבר איתו, יש ימים שהוא מצ'פר אותי ומפרגן לי כמה שעות של ווליום מדיום כזה.

אז היום, אני יודעת איך להגיב לילדים המעצבנים, ולמדתי שבעזרת חיוך, מבט רגוע ותשובות ענייניות לשאלות שהילדים שואלים, אני עונה. גם אם האמהות בד"כ מורגשות מובכות.

עם המבוגרים אני עדיין לומדת איך להגיב.

הגדיל לומר האחד שהצליח לפרוט על מתירי ליבי ונשמתי בשיחה על יחסינו לאן: "תביני, כיף לי איתך, מרגש לי איתך, מצחיק לי איתך, כיף לי לדבר איתך, לשמוע אותך, גם מה שאת אומרת נשמע נעים באוזן, אני מתגעגע כשאני לא איתך אבל אני עדיין לא יודע מה אני רוצה. הלב אוהב אותך, אבל הראש חייב לקחת בחשבון שאת נכה! אני לא יודע מה יהיה בהמשך, אני צריך זמן. לא יודע כמה זמן."

והמילים שלו נאמרו ברצף של מולטי טסקטינג או איך שלא כותבים את זה....

מילים מושחזות, מילים ננעצות, מילים מכאיבות. כל כך מכאיבות. ולרגע אחד, ארוך במיוחד, הרגשתי כזו נכה. ללא נשימה. סוג של דה זה'וו.

להגיד שלמדתי להגיב לזה? שומרת על זכות השתיקה. אבל מאז למדתי כל כך הרבה על מילים, על משמעות המילים , על ההבדל בין מילים למעשים. על ההבדל בין גברים לבין פחדנים. (מה אני עושה עם ההבנה הזו ... זה כבר משהו אחר (-: )

לכל אלו שפונים אליי בגישה של: "סליחה, תגידי מה קרה לך?" אני כבר מגיבה לפי התחושה באותו הרגע, וקרה שעניתי לנהג מונית אחד ששאל יותר מדי שאלות: "תגיד, יהיה לך נוח יותר אם אני אתן לך תעודת זהות שלי ותברר את הפרטים? אתה רוצה לשלם עליי ביטוח לאומי? לא הבנתי .... מה נסגר? כולה נסיעה במונית..... לא חיים שכאלו" והתגובה הצפויה של נוסח: יא אלוהים ישמור, איזו כבדה, כולה ניסיתי לפתח שיחה. תגידי לא רוצה לדבר"

וככה התחלתי מדי פעם לצאת מהבית. במקום לצאת בשעה המדויקת לבדיקה, יצאתי שעה לפני. רק כדי להיות בחוץ. למדתי שאין לי במה להתבייש. זו אני.

וימים עברו, ומצאתי את עצמי מעודדת מהגישה החדשה שאימצתי בחום אל חיי.

ומשהו בי עדיין היה חסר מנוחה. למרות שינוי הגישה. לא הבנתי למה. ובעזרת המטפלים הפרטיים שלי הצלחתי להגיע להבנה.

אני באמת משדרת לסביבה שלי שאני לא מתביישת במי שאני. שזה מה יש. לא בחרתי בזה ובלה בלה. אני באמת מתכוונת לזה. מוכיחה את זה היום יותר מתמיד ואפילו מעזה לעשות יותר. מאמינה בזה.

אמממממממממה.

מסתבר, שעם כל הכבוד לכוונות ולאמירות ביני לבין עצמי, אני הכי כועסת על עצמי, על המצב, על מה יכולתי להיות, על עם מי הייתי יכולה להיות... וכשאני כועסת, הצד הביקורתי שבי כלפי עצמי מתחיל לככב, ואני מביאה את עצמי לשיאים חדשים, של כאבים, של כעסים.  ואני לא מוותרת לעצמי, ואני כל כך כועסת על עצמי ואני מנסה שוב פעם. יאלה, מהתחלה. וכואב לי. והדמעות מציפות פחות כי הן מרגישות כמו דייר קבוע. אני לא מתביישת במי שאני. אני מבינה שאני כועסת על עצמי.  והכעס הזה מופנה כלפיי, וכוחו של כעס ... יכול להרוס הרבה חלקות טובות.

אני לא מתביישת במי שאני , הדבקות בגישה הזו מופנית כלפי חוץ ברכות, בהבנה, יש לי סבלנות לענות, אני פנויה לשנינות שבי יותר, אני יכולה להבין את המקום של אנשים אחרים כלפי מצבי, אני נושמת עמוק כשאני שומעת משפטים צורמים או בורות עצומה לגבי התסמונת, משרד הבריאות ובכלל. סבלנות מכאן עד מחר. תבוא מחר , יהיה כאן מחרתיים.

ואילו הגישה שאני נוקטת עם עצמי היא קשוחה יותר, נוקשה יותר. אם אני לא מצליחה לעשות סט של תרגילים אני נחה לרגע וממשיכה. כואב לי, ממשיכה. אין דבר כזה כואב לי. בימים שאני מעוכה בספה ולא יכולה לקום, אני חופרת לעצמי ומשגעת את עצמי בכך שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי, ואופ אני חייבת לקום. עוד רגע. עכשיו. אני אפילו לא נותנת לעצמי מנוחה מעצמי בימים הכואבים. חייבת להוכיח לעצמי שאני בסדר, שאני בריאה, שאני רגילה. שהמצב הזה לא ילווה אותי כל חיי. ואני עסוקה בלהלקות את עצמי, בתחרות מפגרת ביני לבין עצמי, לסביבה משדרת עסקים כרגיל בו בזמן שהכאבים חוגגים, סנטה מריה עלתה לשמים והעיקר שהסביבה שלי תדע שאין מה להתבייש בי. אני מחייכת. הכל בסדר. עסקים כרגיל.

אז מבינה, שאם אני אתחבר בעצמי לעצמי למילים הנאמרות כלפי חוץ בכוונה אמיתית וכנה אני אבין כי הכעס מיותר. באמת שאין לי במה להתבייש. ואין לי על מה לכעוס. בטח שלא על עצמי.

ולחפש  אשמים רק כדי להרגיש רגע של הקלה זו לא הדרך הנכונה. כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. לפעמים, לחפש אשמים זו סתם טרחה/התעסקות מיותרת.

כי אין לי מה להתבייש בעצמי, אני עושה, אני מתמודדת, אני נתקלת, אני נופלת, אני קמה. אני כאן. מתמודדת. ואם אני מביטה לשניה, פה מטר, מעבר לכתף שלי ורואה מה עברתי, עם מה התמודדתי, כמה ספגתי, כמה שפכתי, כמה בכיתי, כמה הכלתי, כמה שבעתי, וזה רק ממבט חפיף ככה מעבר לכתף, אני מביטה בי במראה, משחררת דמעה של גאווה. את מקום הבושה מילתה הגאווה. היום אני גאה במי שאני ומה שאני. שלמה ומקבלת.

אז מה עושים עם הבושה – משנים גישה, מתרגלים אותה, מאמינים בה ומיישמים אותה.

מילה שלי, הנאה מובטחת לכולם.

בהצלחה.

סופ"ש נפלא, נטול כאבים ומלא באהבה!