לפי הויקיפדיה המונח OCD הוא ראשי תיבות של  הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית ( Obsessive Compulsive Disorder) או בעברית של האקדמיה ללשון  "הפרעה טֵירדונית כפייתית"  ("טירדון" הוא התרגום הרשמי ל"אובססיה").

 

זאת הפרעה  המסווגת כהפרעת חרדה, המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות המגבירות את החרדה אך שקשה להתעלם מהן (החלק הטירדוני), וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות הבלתי-רציונליות (החלק הכפייתי).

 

הפעולות הטכסיות מפחיתות את החרדה, אולם רק לזמן קצר, והן גורמות עם הצטברותן והחמרתן לסבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון.

 

עד כאן ויקיפדיה.

 

בתוך שלל ליקויי ומיגרעותיי שמור מקום של כבוד ל- OCD קל.

 

התרופה ממשפחת SSRI שאני נוטל אמורה להקל גם על הפרעה זאת.

 

OCD הוא דוגמה מובהקת להפרעה שלעיתים נראית משונה ומטרידה יותר לסביבה מאשר ללוקה בה בעצמו. לוקים רבים אינם מודעים שהם לוקים בהפרעה, ואחרים מודעים ואינם מעוניינים לטפל בהפרעה או לשנות את מנהגיהם עד שההפרעה ממש מטרידה ומפריעה להם לנהל את חייהם.

 

האובססיביות שלי מתבטאת בעיקר בכך שאינני מצליח לנקות את הראש מדאגות, ואינני מצליח להירגע ולהיות נינוח ומאושר, ונזקק לדוש שוב ושוב במה שמטריד אותי, למרות שכבר דנתי מספיק ביני לביני, ואף באתי למסקנות מעשיות וליישום. אני מניח שהפרעה כזאת, ברמה כזאת או אחרת, משותפת לאנשים רבים.

 

בכותרת כתבתי "מטיח את גופי בקיר שוב ושוב, עד שנרגע" לא בגלל שזה איזה טכס שלי, או איזו מציאות ממשית מחיי. זאת מטפורה לאובססיביות שלי שחשבתי עליה לראשונה הבוקר. במקום להתפנן בשמש בכיף, הרגשתי צורך להטיח את עצמי, במחשבותיי, שוב ושוב בקיר, למרות הכאב והזעזוע בכל הטחה כזאת. בסוף נרגעתי. לפחות לכמה שעות.

 

השינה מרגיעה אותי, ואני נרדם בקלות, אם כי במהלך השינה הפרוססור שלי עובד לא פחות, ולא אחת אני מקיץ משינה בתחושה שעברו עלי כמה שעות של עיבוד מתיש.

 

עם זאת, האובססיביות שלי משרתת אותי בנחישות ובדבקות שלי בהשגת מטרות שחשובות לי, וביסודיות ובקפדנות שבסגנון העבודה וההתייחסות שלי לדברים. מכיוון שאני מודע לעצמי ולמיגבלה הזאת שלי, ושולט במידתיות שלה במידה רבה, זאת דוגמה קלאסית להפיכת מיגבלה למנוף מעצים שמאוד משמח אותי.

 

הצד הקומפולסיבי (טקסים מחייבים, כמו סדר הכנת הארוחות ואכילתן) של ההפרעה גם הוא מינורי אצלי ואיננו משבש ומעיק. זאת הפרעה קלה, ואינני נכנס למצוקה גדולה, לחרדה מועצמת או לדיכאון אם הסדר משתבש, אלא לחוסר שקט ועצבנות.

 

אני נרגע בעזרת רוטינות ובאמצעות דבקות נחושה בכללים שקבעתי לעצמי. עמידה באורח החיים שלי מרגיעה ומרצה אותי אולי בעוצמה גדולה יותר מאשר אדם שאיננו לוקה ב- OCD.

 

לדוגמה: בריצות שלי סיגלתי הרגל שבתחילת כל סיבוב, מיד לאחר שאני עובר נקודה מסוימת (פח האשפה) אני מבטא את מספר הסיבוב בקול ואחריו נושף אוויר בקול, שוב אומר את מספר הסיבוב בקול ונושף אוויר בקול, ובשלישית אומר את מספר הסיבוב בקול ונושף אוויר 3 פעמים. כך בתחילת כל סיבוב. אם אני מפספס אינני מתעצבן מידי. ההרגל הקטן הזה עוזר לי לא להתבלבל בספירת הסיבובים, וזאת מין רוטינה נחמדה ולא מזיקה שביני לביני (יש לי חיים עשירים ותקשורת רבה ביני לביני...) שמוסיפה לי ביטחון.

 

דוגמה נוספת: אני מנהל יומן יומי שבו אני רושם את מה שאני אוכל ואת הספורט שאני עושה. זה יומן במתכונת מסוימת, שעברה כמה שינויים עד שהתקבעה לפורמט שאיתו הכי נוח לי.

 

בארוחה 1, לדוגמה, כבר הגעתי ל- 12 מרכיבים (דגנים: פסטה. ירקות: נבטי מש, גבעולי סלרי, אספרגוס וקייל, קולרבי, פלפל אדום וגזר, ולעיתים אני מנשנש בעת ההכנה עגבניות שרי. פירות: תפוח. שומנים: 4 חצאי אגוזי מלך. תבלין: קינמון). אני נהנה לרשום אותם לפי סדר ביומן ולסמן "וי" כשהם נחתכים לתוך המיכל, כשם שנהניתי לרשום אותם כאן פעם נוספת מהזיכרון.  

 

אני מודע לכך שיהיו מי שיקראו שורות אלה וילעגו לי. בהקלה רבה יגידו לעצמם: פלא שהוא עומד בשיגרה כמעט בלתי אפשרית שמחייב אורח החיים שלו, ועוד מדווח שהוא נהנה ? האיש מופרע,  ומה שמוציא אחרים מדעתם מרגיע אותו.

 

על כך אני אומר:

 

א. לא ממש איכפת לי מה אחרים חושבים עלי. החיים קצרים מידי ואני כבר חי את הבונוס.

 

חברי איציק, שהיה בריא ובשיא חייו, ובוגר ממני בשנה, מת בגיל 55 מסרטן במעי שחיסל אותו תוך 5 שבועות בדיוק, כי התפתחה דלקת שמנעה לנתח. מנהל המכירות הדומיננטי והנמרץ בחברה שבה עבדתי בסוף שנות השמונים, יוסי, נגמר תוך כמה שבועות מסרטן בכבד בגיל 47, זמן קצר אחרי שסיים "סקר בריאות מנהלים" בתל השומר ללא כל מימצא פתולוגי. שניהם לנגד עיניי עכשיו כאילו רק סיימנו לשוחח. אני אמור להשלים 57 שנות חיים בעוד חודשיים וחצי. אין שום ודאות שאחיה עד אז, ובאיזה מצב בדיוק אהיה אז, אז להטריד את עצמי בגלל מה שמישהו אולי חושב עלי ? 

 

ב. יש מין האמת בלעג הזה, אך לשימחתי אני משכיל לתרגם מופרעות למנוף מעצים שמאפשר לי להתמודד עם מניעת תחלואה וקיום אורח חיים בריא.

 

שנהיה כולנו בריאים. כל אחד מאיתנו עם החבילה שלו של חוזקים וחולשות, של מיגרעות ויתרונות. בסופו של דבר, כולנו בני אדם, בני תמותה, ורב המשותף בינינו על המפריד.

 

 

תודה לגילה על הצילום.