קראתי השבוע פוסט נחמד של הסוציולוג עוז אלמוג תחת הכותרת "חטא הגרגרנות ועונשו". הוא מספר שהוזמן לארוחת ערב חגיגית במלון מפואר בחו"ל שהיה בה המון מזון בשפע ("בופה מהחלומות").

 

"כיוון שאני גרגרן וגם ישראלי, נהגתי כפי ש- 99 אחוז מאיתנו היו נוהגים, כלומר: שעטתי למדף הצלחות והתחלתי להעמיס... כשהמבחר עצום והרשות נתונה, אתה עובר בסך ולוקח דגימות... המעבר התזזיתי ממאכל למאכל מבלבל את הראש והלשון, והופך אותך לסועד מגורה עד זרא. הנינוחות הנחוצה להנאה הקולינרית מתחלפת בחוסר שקט מעיק...

 

הבטן מתחילה להתערבל, הן משום שהמוח נדרש לפענח טעמים, מרקמים וריחות במהירות גבוהה מדי, והן משום שהקולאז' לא תמיד נדבק טוב... אחרי שגמרת לדרג את המבחר, ונערכת להתרכז במאכל האהוב עליך ביותר, אתה מגלה לחרדתך שאתה כבר שבע... הקינוחים העשירים והמתוקים שדחסת בסוף באמוק עושים לך בחילה...

 

מחלחלים רגשי האשמה על הקלוריות המיותרות ועל היותך חזיר קפיטליסטי, שזורק לפח שאריות גורמה, בזמן שהאפריקאים גוועים מרעב...

 

עכשיו אני שוכב במיטת המלון, הבטן נפוחה מהעומס והראש כואב מהידיעה שהייתי חלש אופי ומטומטם. שוב הסתבר שהישראליות היא דחף בלתי נשלט, ושהיציאה לחו"ל לא בהכרח מוציאה אותך מהפרובינציה."

 

עוז אלמוג מייחס (בסוף הפוסט) את התופעה לישראליות ולפרובינציאליות. אינני בטוח לגבי הישראליות. נראה לי שיש בכך משהו אוניברסלי.

 

לגבי הפרובינציאליות - מה שהוא אומר זה שמי שהוא "איש העולם הגדול", ובעיקר כזה המורגל בשפע, מין קיסר כזה שבכל ארוחה מונח לפניו שפע עצום ורב, לבו נעשה גס בפיתויים האלה, והתהליך המתואר פוסח עליו. יתכן שהניתוח הזה נכון בחלק מהמקרים, אך נראה לי שבתרבות השפע שבה רובנו חיים, אין צורך להיות קיסר, וגם לא להרחיק למלונות מפוארים בחו"ל, כדי להיות מוצף בפיתויים וגירויים מטמטמים. 

 

נזכרתי בחוויות דומות שחוויתי בתקופות קודמות בחיי. במיוחד בנופשים שבהם הארוחות היו בבופה חופשי ועשיר, ויש לך לכאורה לגיטימציה לזלול ולהעמיס בלי בושה, כי שילמת וזה חופשי. במצבים כאלה השפע הטריף אותי. גרם לי לדחוס כמויות עד להתפקע, ולעצור הרבה אחרי שובע, וכמובן גם לזפזפ בין סוגים שונים של מזונות כדי לא לפספס כלום.

 

ברור שזה רע לבריאות ולאיזון (גם הרגשי), וכרוכה בכך רכבת הרים אמוציונלית של תאווה והתרגשות מוגזמת שמתחלפת מהר באכזבה מהתאווה שהכזיבה, ומעצמך ששוב הלכת שולל וכל כך התאווית.

 

יש פתגם ממקורותינו "אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו". התאווה גדולה ועצומה, והאדם חי את חייו ולא משנה כמה שנות חיים נקצבו לו, אין הוא מגשים אלא חלק קטן ממה שהתאווה לו.

 

היה סרט בשם "הזלילה הגדולה" שבו תואר אדם הזולל את עצמו למוות. יש מצב שבו האכילה היא תהליך של הרס עצמי, תהליך התאבדותי שדומה לנטילת סמים, התמכרות הרסנית, כמו התמכרויות אחרות.

 

כתבתי כבר על פתגם הזן "זן איננו התרגשות גדולה, אלא עשיית השיגרה היומיומית". טמונה בו חוכמה רבה. האיזון הרגשי טמון בשיגרה נינוחה ולא ברכבת הרים אמוציונלית. רמת הציפיות הגבוהה היא מתכון בדוק לאכזבה ולתסכול. עשיית המעשה הנכון והמתאים סוללת את הדרך לשקט ואיזון.

 

חבר שראה אותי יושב במקומי הקבוע בחדר האוכל בעבודה, ואוכל בשעה די קבועה את ארוחתי הקבועה, חזר ושאל בהשתוממות: "אז אתה לא נוגע אף פעם בבשר, לא בדגים, לא במוצרי חלב וביצים, לא בעוגות ולא בבורקסים ושאר מאפים טעימים, ובנוסף אתה גם אוכל יום אחר יום את אותה ארוחה בדיוק. איך אפשר ? אני לא הייתי שורד שעה אחת"

 

הוא התכוון שעצם המחשבה על ויתור על כל השפע הזה לטובת איזו דיאטה צפויה מראש כמעט ללא שינויים, מייאשת אותו.

 

השפע מתעתע. הוא "מלכודת פתאים". כמו פרפר שנמשך מהופנט אל האש עד שהוא חורך את כנפיו.

 

הזן מציע חלופה רגועה יותר, צנועה יותר. בניתי לי תפריט מושכל שכולל תזונה מיטבית עבורי מהבטים שונים, כולל ההבט החשוב של הנאה מהאכילה. למזלי, אינני מפונק, ואני מסוגל להנות גם מאכילת ירקות בטעמם הטבעי. הצלחתי להחלץ מקללת שפע נוספת והיא העושר המוגזם של המאכלים, עודף התיבול, חיזוק מופרז של טעמים כי טעמים עדינים אינם מגרים מספיק. נגמלתי מתוספות של סוכר ומלח. אינני ממתיק ואינני ממליח שום מאכל או משקה.

 

אחרי שהיגעתי לנוסחה אופטימלית, אני רוצה לדבוק בה. זה נותן לי סיפוק ושקט של עשיית הדבר הנכון. הגוף אוהב זאת והוא מבטא זאת בדרכים שונות.

 

כשהעושר המופרז אינו מטמטם אותך, אתה מסוגל להיות יותר קשוב לניואנסים.

 

למעשה, התוכן המדויק של התפריט שלי משתנה מפעם לפעם, לפי שיקולים בריאותיים בעיקר, של העשרתו במרכיבים מזינים ומונעי תחלואה, ושל גיוון כערך בריאותי, לא רק מנטלי. התפריט של היום שונה מהתפריט של לפני שנה, ואפילו מהתפריט של לפני חודש.

 

לדוגמה: רק לאחרונה הוספתי עלי קייל ועלי מנגולד לאוסף העלים הירוקים שאני אוכל בארוחה 3, ואת גבעולי המנגולד הוספתי לארוחה 1, לצד גבעולי הסלרי. בעבר לא אהבתי את טעמו של הסלרי ולא כללתי אותו בתפריט. כעת הוא כבר משתתף קבוע וותיק, שלטעמו התרגלתי.

 

דוגמה נוספת: בעקבות טיפים ששמעתי לאחרונה ועליהם כתבתי בפוסט "טיפים והארות שליקטתי מכנס "מניעה וטיפול טבעי בסוכרת" שהתקיים אתמול (07/02/2014) בתאטרון גבעתיים" קניתי גרעיני כוסמין מלאים וקטניית תורמוס כדי לשלבם בארוחה 2 כתחליף לגרעיני החיטה המונבטים ולחומוס.

 

יש בתפריט שלי עושר ויש גם שפע בכמויות ובמיגוון הטעמים, אלא שלעומת הנהנתנות והגרגרנות בתרבות השפע המערבית שסביבי הוא נראה למתבונן מהצד כמשעמם ומונוטוני.

 

לכל ארוחה יש קונספט תזונתי אחד מגובש ושונה מהארוחות האחרות. יש בה איזה הגיון ומכנה משותף פנימי, שאני מעדיף להשאיר לא מוגדר עד הסוף. כל ארוחה היא בת מנה אחת בעקרון, קערה אחת, קדירה אחת.

 

בארוחה 1 ("במתיקות מעודנת") מככבים תפוח, פסטה, אגוזי מלך וקינמון, והם עטופים בירקות מסוג מסויים (גבעולי סלרי וקייל, קולרבי ונבטי מש, והגזר והפלפל האדום מוסיפים להם מתיקות עדינה).

 

בארוחה 2 ("הקדירה החמה") מככבים קטניות ודגן מלא עטופים בירקות מאודים שגם להם איזה מכנה משותף. האטרקציה כאן היא שזאת ארוחה חמה.

 

בארוחה 3 ("החגיגה הלילית") האטרקציה היא היין האדום שאני מאוד אוהב, פרוסת הלחם היחידה שאני מרשה לעצמי, נישנוש הסייטן, הפסטה שבתוך קערה גדולה של ירקות חיים, עליים ואחרים, וכמובן הנינוחות והקסם המיוחדים של הלילה, והזמן הממושך יחסית (שעתיים-שלוש) שהחגיגה הזאת אורכת.

 

החוויה שלי היא של כיף לא של עונש. יש לי למה לחכות, ואני מאוד אוהב לאכול את הארוחות שלי. אני נהנה משני העולמות: הבריא והמושכל מצד אחד, והכייפי והנהנתני מצד שני.

 

 

הקרדיט על הצילום - לגילה