זה לא יאומן כמה שלווה מביאה ההימנעות ממזון. כאילו חוויה רוחנית.. סוף סוף קצת שקט במוח..

אני הרבה יותר פרודקטיבית, מספיקה לעשות מלא דברים שרציתי. אני אדם אחר לגמרי. יותר נחמדה, תקשורתית, רוצה לבלות ולהכיר אנשים ומקומות חדשים כשהרגיל שלי הוא להיות עטלף בית ולהתחבא מתחת לשמיכות ימים שלמים. אני לא יכולה להתחיל לתאר עד כמה אני שונאת את עצמי שאני ככה.

אוכל אם כבר צריך אותו בשביל לחיות צריך להיות כמו שאכלו במטריקס, מן עיסה חלבונית כזאת דחוסה בלי טעם ובלי ריח מן משהו שחייבים לעשות פעם ביום על מנת לחדש מצברים.

בלי חשקים, בלי בלוטות טעם, בלי ריחות מגרים, בלי פרסומות, בלי אריזות צבעוניות עם סלוגנים, בלי קונטקס, בלי זכרונות ואסוציאציות, בלי אשמה, בלי מקור לנחמה. ככה. נטו. פונקציונליות במיטבה.

כמו בשמש נצחית, למחוק את כל הזכרונות שקשורים לאוכל ולהתחיל ממש ממקום נקי, כמו תינוק שעכשיו נולד. חינוך מחדש.

בכלל אנחנו צריכים ללמד אותנו להיות ההורים של עצמנו, ממש מהתחלה של סיפור לפני השינה, וחיבוק וסלחנות ויחס אוהד מתי שקשה לנו ובכלל.

כל זה בא רק כי החינוך המקורי לא צלח כל כך. נעשה ניסוי להורים חסרי חום, נכים רגשית, חיים בשקרים והכחשות ויותר מהכל נרקיסיסטים. זה פשוט עניין שלא חשבו על זה מספיק כנראה, על הקשיים, על ההתמודדויות, על דברים שילדים צריכים. אף אחד לא סיפר להם וכתוצאה חיים שלמים ירדו לטימיון.. בעצם המילה טמיון חזקה קצת מדי אז פשוט משהחיים יהיו משהו סתם קשה או קשה במידה, הרי אין בני אדם בלי בעיות ומשברים אבל זה לא היה אמור להיות עעעדדדדדד כדי כך קשה. הייתי מסתדרת גם עם קשה במידה הנכונה, במידה שאני אוכל להתמודד איתה.

אבל בסדר, אין טעם לבכות על חלב שנשפך.. השאלה היא מה עושים עכשיו?

אני לא בטיפול כבר הרבה, לפעמים בא לי לחזור אבל אני לא זוכרת דברים טובים שיצאו מזה. אין שום ערבויות של הצלחה. אין מדדים מוחשיים חיצוניים לדעת אם טיפול עוזר לך כרגע, זה הכל ספקולציות, זה הכל סובייקטיבי להחריד, כל אחד חי עם הדלוזיה שלו.

כמה פסיכולוגים שיצא לי לשאול אותם אם הם מתעדים כל פגישה לאחר מכן והתשובה שקיבלתי היא שאמורים בעיקרון לעשות את זה, לפרוטוקול, אבל פסיכולוגים שהרבה זמן בתחום כבר התעייפו מלעשות את זה ופשוט הפסיקו. לפי דעתי יש בזה משהו לא אתי ולא מקצועי. זאת פשוט עצלות ועייפות החומר.

ברור שפסיכולוג זה מקצוע מאוד מאוד תובעני אבל הם מוצאים לעצמם דרכים לעגל פינות, דבר שאנושי לעשות כמובן אבל מעליב בכל מקרה.

גם אין פיקוח בכלל על התחום הזה, זה תמיד מקרה של he said, she said. שוב השליטה נלקחת, שוב מישהו אחר אוחז במושכות.

המטפל בדלוזיה שלו יכול לכתוב דוחות (או לא) או לכתוב דברים ככל שעולים על רוחו. אף אחד לעולם לא ישמע את הצד של הלקוח בסיפור.

וגם אם אתה רוצה במקרה לאחר שעבר זמן מה ומבקש לקרוא את סיכום הטיפול שלך, כדי שתוכל אולי ללמוד משהו מכל הזמן הזה שהשקעת, מה שזכותך החוקית לעשות, מערימים עלייך כל כך הרבה קשיים ובלבולי מוח פסאודו-פסיכולוגיים שכבר אין לך חשק יותר ואתה מוותר בכלל על הרעיון. עוד סוגייה שבה הכוח נלקח ממך.

לדעתי אי אפשר לטפל בדיבור דווקא במקום שבו נעדרות המילים ובמקומן נולד הסימפטום.

קראתי לאחרונה מאמר קצת מעניין של עו"ס בשם טרי הייבן ומה שהוא כותב שם שצריך לטפל מלמטה למעלה כלומר מהגוף אל הראש (הכוונה הנפש) ולא מלמעלה למטה. טיפול בהפרעות אכילה צריך לפי דעתי להתחיל מהתייחסות טיפולית אל הגוף ורק אחכ אפשר לעבור לדיבור. זה יותר הגיוני ככה לא?

הגוף שלנו מספר לנו הרבה דברים, זוכר הרבה דברים, רק צריך ללמוד להקשיב לו..