אני חסרת שקט. שוב דברים לא מובנים לי..

ראיתי עכשיו תמונות במחשב שלי כשהייתי בתת משקל מרשים וזה ממש מרתיח אותי. איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה הזה של משקל תקין.. איך? איך? איך?

זה ממש אבל הדבר הזה.. הייתי כל כך יפה ומטופחת בתמונות האלו.. :( כל הבגדים שאהבתי עוד עלו עליי.. כמובן שגם אז הפריע לי קצת השומן אבל לא כמו עכשיו.. עכשיו אני נראית מזעזע, מבחיל, מוזנחת, שמנה, פרצוף עגול וירכיים אדירות.. למה? למה? אני לא יכולה לחזור לזה???

מה כבר השאיפה הכי גדולה שלי בחיים? להיות רזה מאוד? גם בזה אני צריכה להיכשל? מי ישמע, זה לא דוקטורט בפיזיקה. הכי מפריעים לי השדיים והירכיים, אני לא יכולה להסתכל עליהם. לא בא לי להתקלח בגלל זה. לא בא לי להתלבש ולטפח את עצמי בגלל זה. לא בא לי לצאת מהבית בגלל זה. אני לא יכולה. זה נראה כל כך לא קשור עכשיו.. מסתובבת כל היום בטרנינג שענק עליי בעשר מידות..

האופי החזירי שלי הורס לי הכל. שם לי ברקסים כל הזמן מלעשות דברים שאני רוצה. זה משגע אותי. ואני לא ילדה יותר. זאת הפרעה כזאת של נערות יותר ואני לא נערה יותר. אבל גם לא אישה. אני משהו אחר. בלתי ניתן להגדרה.

ונכון זה לא נעים לצום, יש חולשה כל הזמן אבל נו אז מה? זה כל כך כל כך שווה את זה. אני לא יכולה לשים את החיים שלי בהולד עד לרגע שאני אהיה בו רזה אבל זה מה שאני עושה. אני לא מכירה דרך אחרת לחיות.

ויש דברים להודות עליהם. ההורים שלי נתנו לי את המתנה הכי מושלמת ביקום- אחותי הקטנה. לא הייתי שורדת בלעדיה.

עדיין מדי פעם בא לי לקפוץ מהקומה השבע עשרה של החדר שלי. אין שם סורגים. זה קורץ ממש. פשוט לעשות קאט לכל החיים הטימטום הלא קשורים לכלום האלה. בסדר, קרתה פשלה, תקלה, טעות, בנאדם נולד לעולם שהוא לא מוכן אליו, לא יודע מה לעשות בו, לא יודע איך להסתדר, לא מבין את הכללים, חסר תושיה וזהו. אין מה לעשות דברים כאלה קורים.

אני מעשנת עכשיו בשרשרת כדי לא לאכול.