אני מרגישה שאני כאן יכולה להיות הכי כנה שאפשר .. על אף שבעצם הרבה אנשים יכולים לקרוא את זה ובכל זאת מכיון שאין לי כאן ממש זהות יותר קל לי ..

אז אחרי 3 ימים בערך של מחשבות טורדניות בלתי פוסקות ושבקושי הצלחתי להכניס משהו לפה שהוא לא נוזלים , קמתי לבוקר עם חששות אך בוקר שציפתי לו .. שמישהו יקשיב לי קצת ינסה להוציא ממני את הכאב , שלא יעזוב ..

במשך כל הדרך עם ההורים באוטו הרגשתי כאבים חזקים בלב .. לא הייתי בטוחה אם זה מלחץ או כתוצאה מהימים האחרונים אבל זו בהחלט הייתה נסיעה לא פשוטה ..

הגעתי לשם מפוחדת , המתנתי עם אמא בחוץ , נכנסנו לחדר והמנהל של המכון דיבר איתנו הייתה תחושה נינוחה אך עם זאת מרובת לחץ בראש אני רק שומעת תברחי מפה מפגרת .. מה את עושה כאן ? את לא מבינה שלא מגיע לך לחיות תחזרי הבייתה לשקט לצום ותמשיכי לשקר לכולם .. את לא שווה שישיקיעו בך ,הם טובים מדי בשבילך ובכל זאת ניסתי להדוף אותם , ניסתי שילכו ויניחו לי , ניסיתי להתרכז במילים שלו בשאלונים שמילאתי ..

יצאתי משם וההורים שלי לקחו אותי לאכול , אוי לא ..זה בדיוק מה שאני לא צריכה עכשיו אחרי 3 ימים איך אני יכולה ללכת למסעדה ? למרות שלא היו שם כמעט אנשים והאזור שישבנו היה ריק גופנית זה השפיע עלי ממש רע ,תוך כדי אני עומדת להתפוצץ ממחשבות ולרצות להעלים את עצמי .. וזה קרה יצאתי משם ונכנסתי להדחקה כן זה קורה לי .. כשאני מדחיקה אני נכנסת למין בועה כזאתי שבה םתאום מותר לי , לאכול , לצחוק ,הדחקה טוטאלית ואז אני נופלת נפילה כואבת ששורפת לי בכל הגוף ... וכך היה עד הערב היינו בתל אביב אצל אחותי הגדולה ... ובנסיעה חזרה הרגשתי איך החרדה סוחפת ואני לקראת נפילה ... אמרתי בלב בבקשה לא רק עוד קצת .... ובמקלחת כאשר נפגשתי עם הגוף השמן והמבחיל שלי כבר לא יכולתי יותר ... אני לא יכולה יותר ...... למה אני נשברת כל פעם ..

כשהמנהל של אגם שאל אותי היום שאלות לגבי הרצונות שאיפות שלי ומה אני רוצה לעשות באגם לא ממש ידעתי מה לענות ...

הלוואי שהייתי יכולה להאמין שהמשמעות של אוכל זה לא עלייה במשקל והמשמעות של אוכל זה לא להיות שמנה ומגעילה .. אבל למה אני לא מצליחה , למה הגוף מוכיח לי בכל פעם שאני טועה ..

אני באמת לא יכולה יותר ...

אני רוצה למות . בבקשה .... רע לי :[ 

אני מצטערת על החפירה הנוראית הזו זה פשוט פריקה ...