למה עשיתי את זה בעצם? כי אני מרגישה שזה יכול לעזור. אני מיק (כינוי כמובן :) ) ואני סובלת מדיכאון לא מאובחן (באופן רשמי, מבחינת כל האינטרנט אני בהחלט מאובחנת). כרגע אני בת 19 ואני משרתת בצה"ל באחד מהתפקידים שבו שיעור הפטור בעקבות קב"ן הוא מהגבוהים ביותר (מבטיח הא?).

הפעם הראשונה שחשתי שמשהו לא בסדר איתי היה לפני כשנתיים, בקיץ של 2011. לא היה לי עניין באוכל (וברגיל, אוכל זה מהדברים האהובים עליי) ורוב היום ישנתי בלי שמץ של עניין ביציאות החוצה ובלהתראות עם אנשים. רוב הזמן שהייתי ערה הייתי בעיקר שורפת את הזמן בניתוק מהחיים בעזרת המחשב או שקראתי. מדי פעם דיברתי עם אנשים דרך צ'טים. אחרי שהמכה הגדולה באה, וחבר ממערכת יחסים של שנים נפרד ממני, ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה. הטבעתי את עצמי, ולמזלי הייתי לבד באגם אז אף אחד מהמכירים אותי לא היה שם כשהנשימו אותי. האירוע חלף כאילו לא היה. רק אני נשארתי מזועזעת מעצמי.

לאחר מכן חייתי בפחד שאאבד שליטה שוב. תמיד הייתי פוגעת בעצמי מתוך עצבים או עצב, אבל מעולם לא חשבתי על התאבדות לפני כן. זה היה כמו דחף של אותו הרגע, חסר כל תכנון, ספונטני לחלוטין. הרגשתי שחזרתי לעצמי לחלוטין רק אחרי שלושה חודשים (שהיו רכבת הרים רגשית) ובמהלכם לא שיתפתי אף לא אחד מבין הסובבים אותי במה שעובר עליי.

בפעם הבאה הייתי כבר חיילת צעירה. כבר הסתכלתי על האני מהתקופה של הקיץ ההוא כאדם אחר, שהוא לא אני, שהיה חלש ועלוב. זילזלתי בחולשה הזאת שחשתי, והרגשתי שאני כבר אדם חזק ובריא שיכול להתמודד עם כל דבר הבא כנגדו. אך הצבא בא להוכיח אחרת. הקורס היה ארוך ומייגע. במהלכו בפעם הראשונה לא רק שלא הייתי מצטיינת, אלא גם נכשלתי, והייתי מבין ה"חוליות החלשות". המצב התברר לי מאוד מהר אל תוך הקורס, והכניס אותי לדיכדוך שמנע ממני להתערה בחברה החדשה שסבבה אותי. התקשתי למצוא חברים במצבי המעורער שנית, ומהר מאוד הרגשתי שאני חוזרת למצב שבו הייתי כה חלשה.

חסרת חברים וכישלון מהלך, הפכתי לסוג של "אצה מהלכת". לא היה בי חשק לנהל שיחות חולין, לחייך ובימים הקשים ביותר גם ויתרתי על ארוחות, מקלחות ודברים בסיסיים נוספים, כי פשוט לא היו בי הכוחות לטפל בעצמי. אלו היו הארבעה וחצי החודשים הנוראיים של חיי.

המצב השתפר רק לאחר כחודש אל תוך הסדיר, כשפגשתי אנשים מדהימים שדאגו להחזיר לי את החיוך (גם אם לא הכירו אותו לפני). בזכותם, ובזכות השיחרור מהרגשת הכשלון מהקורס, הצלחתי שוב להיות אני. אבל הפעם זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. אחרי כחמישה חודשים אל תוך הסדיר התחלתי להרגיש את מה שכולם מכנים שביזות, שזה היה תירוץ מאוד נוח לרגשות שהיו לי תמיד. זה נתן לי לגיטימציה לשקוע בדכדוך, הרי אני חיילת, וזה דבר טבעי שאהיה שבוזה. נתתי לזה להקיף אותי, לבי היה חלול לחוויות ואירועים שהתרחשו סביבי. לנהל שיחות היה כמו דבר מעיק שניסיתי להתחמק ממנו ככל שיכולתי, ונתתי לעבודה להעסיק את כל זמני.

ואז חזרו המחשבות האובדניות. כשהייתי בימים יחסית טובים, הייתי מבינה כמה שהמצב שלי רע. אך בשאר הימים הייתי חושבת איך אני יכולה פשוט לעוף מפה, להפסיק עם הכל, לקבל גימלים לנצח. חיפשתי מקומות גבוהים, סכינים, חבלים ושקדתי במרץ ללמוד איך לקחת את החיים של עצמי. היו רגעים שאפילו פינטזתי שיהיה בי האומץ לעשות זאת. זה היה ניראה כפיתרון כל כך פשוט.

ועכשיו? עכשיו אני שוב בתקופה שאני מאמינה שאני חזקה, אבל הבנתי שהחלק המדוכא הזה זה חלק ממני. חזרתי אל העולם בזכות ילדה אחת, שדווקא הייתה בינינו הסכמה שאנחנו לא מסתדרות ולכן מתעלמות אחת מהשניה, שהחליטה שהיא מציגה בפני את מי שאני. את הראיה הלקויה שלי, וחוסר היכולת שלי לבצע את הרצונות שלי (ואני יודעת שזה נשמע מבלבל לקורא החיצוני, אך בהתחשב בזה שזה הבלוג שלי, תצטרך להסתדר עם המידע הלקוי).

אז זה הסיפור שלי, מעולם לא הלכתי לפסיכולוג או דיברתי על כך עם מישהו. זו הפעם הראשונה שאני מספרת אותו. אז תרגיש מיוחד.

נ.ב: אני מוסיפה שיר של להקה שאני מאוד אוהבת שמאוד מתחבר לי לנושא. להנאתך :)