רק לפני הפוסט הזה אקדים ואומר שפניתי לכל מי שאפשר לפנות אליו, בכוחות חלושים כשאני ממש חלשה התלוננתי, ביקשתי עשיתי כלום לא עזר אף מכתב לא זכה להתייחסות זו גם בעצם הסיבה שנשברתי ואף אמר לי רופא מומחה בוועדת נכות שהתפרצות הסכיזופרניה נבעה מאי התייחסות של גורמי טיפול אלי הרגשהתי מבודדת בחרדות וכך התחלתי להרגיש היום וזה מפחיד.

 

אני יודעת שאם אין אני לי מי לי, אבל תסכימו איתי שיש בהליך השיקומי לעזור ולמה שלא אעזר בהם אם קשה לי, אם אני לא יכולה לעסוק בתחום הספורט שעסקתי ולא בתחום אחר, והם יכולים לסייע לי כדי שתהיה לי עבודה אז למה לא לעזור, למה להשאיר אותי במפעל מוגן שלוש שנים כשהיכולות שלי לגמרי רגילות? זה הוגן? יש לי משפחה לפרנס אני מתנהלת כמו כל אדם ולבד לא מצליחה למצוא עבודה אולי בגלל הגיל.

בכל אופן, כשפתחתי את הבלוג הייתי בטוחה שרק טוב אני אכתוב בו, כי הרי עליתי על הדרך הנכונה ואני בריאה לכאורה, והנה אני מוצאת את עצמי פתאום נאבקת כדי לא ליפול שוב, לא להפגע בגלל רשלנות של גורמי טיפול.

אז כשאני אומרת חרדה אני מתכוונת לסיוט הזה שמפחדים ברמה של פחד מוות ממשהו לא ברור.

אז אני שהייתי בריאה אך הרגשתי שאני במצוקה ופניתי לעזרה התחננתי והתעלמו ממני התפרצה לי מחלה לא קלה, ואז גם אמר המומחה אם גורמי טיפול יתעלמו מכל דבר שתפני אליו, תתפרץ לך המחלה... ואכן גם זו התפרצה. שקעתי בחרדות יום ולילה ברמה קשה ביותר שלא בא לי לתאר לכם מה עובר באותו רגע, זה פחד ברמות שלא דמיינתתי שקיימות, וזה סיוט סיוט יום ולילה.

עכשיו שקרה לי מה שקרה נקלעתי לאותה מצוקה שחייבת להפטר כמה שיותר מהר שוב פניתי למי שצריך ושוב חוסר התייחסות, אין לי מושג מה עוד צריך לקרות כדי שאני ארצה לחיות, הם שוברים אותי ופוגעים ברמה כזו שאני מאבדת קשר עם המציאות ומתנתקת, הכל נראה לי כמו חלום ולא מציאותי, קשה לי להאמין שאני לא נענית על ידי אותם מי שאחראים למצב שלי ולשיקום שלי, זה לא נראה לי מציאותי זה נראה לי כמו  חלום לא יכול להיות שיש אנשים רעים כאלה שיודעים על המחלה שלי, העובדה שלקיתי ב-100 אחוז נכות בההחלטה מהירה אומרת את הכל, לא רוצה לחזור למשקל שכמעט שילמתי בחיי 20 קילו, משקל שגמר לי את הבריאות וכמעט את החיים. לפעמים אני שואלת את עצמי אולי אני צריכה להיות בלי טיפול תרופתי אולי יעזרו לי אבל אז ניזכרתי שגם כשהייתי במצב הנורא הזה אף אחד לא נתן לי את הטיפול הדחוף וכך רותקתי למיטה מנותקת מכל אדם כלואה בחדר שלוש שנים, זה נשמע לי היום מטורף ולא נורמלי, אז אני לכאורה מאוזנת 3 שנים ופתאום אני קולטת ששלוש שנים אני מאוזנת ומונעים ממני את זכות הקיום בלי השיקום אני כלואה, השיקום הוא חלק נכבד מלהחזיר לי את הבריאות לאיתנה, אני שחליתי כשאני אשה עובדת וחרוצה, לומדת, פעילה מרגישה שכל זה חסר לי, ומגיעה לי הזכות לחזור למסלול הלימודים והעבודה, אף אחד לא יכול למנוע ממני את זה, זה פשע. כל גורם טיפולי שאני מדברת איתם ישר הם אומרים לי ממש אותם המילים כולם, את נראית יפה מאוד את מדברת יפה מאוד לא נראה שאת צריכה עזרה וזה גומר אותי לרסיסים, מה הקשר אני חולה במחלות האלה התרופה עוזרת לי להיות מי שאני, תשמחו שאני כבר לא כמו פעם אבל זה לא אומר שתמנעו ממני את השיקום המלא, ותשאירו אותי ככה, זה מזעזע אותי ושובר אותי לרסיסים. אני עייפה מלהתחנן.

 

3 שנים במשקל 20 קילו ורק התחננתי לעזרה שלא באה. עכשיו 3 שנים שאני בריאה ומאוזנת וגם מתחננת לשיקום, הלוואי ויכולתי הכל לעשות לבד, אבל אני חייבת את התמיכה השיקומית. את הלימודים, את העבודה, את העשיה, אני לא רוצה להשתגע, אני רוצה שהאני העצמי שלי המיוחד בעל היכולות והחזק וההשרדותי ימשיך להיות ככה, שלא יפילו אותי שוב, סיוט.

אז כל היום הרגשתי תחושת ניתוק גם למחשב לא הייתי מסוגלת להתקרב, אני חסרת אונים, הרגשתי חרדות ועשיתי כל שביכולתי להתעלם מהן אני מקווה שזה יעלם מייד, הפעם להבדיל מכל הפעמים מהתקופה של פעם, עכשיו כן שיתפתי את הבת שלי שאני מרגישה שוב חרדות, כשכל אחד סוגר לך את הדלת בפנים אז למי שסובל מהמחלה כשלי הוא מייד חש את הניתוק.

אז אתם קוראים ואולי ממשיכים הלאה, נכון אין מה לעשות, אבל בשבילי זה להוציא את הכאב והמצוקה החוצה, אולי תמשיכו לקרוא אותי כרגיל ואולי חס וחלילה יחמיר מצבי ולא אהיה מסוגלת להגיע אל המחשב ואהיה שוב במצב של ניתוק והאפשרות האחרונה שעולה לי בראש, האם הפוסטים האלה ישמשו מישהו כי אני כבר לא אהיה? הפחד משתק והחרדה יכולה להרוג, הסיוט הזה רק שלא יחזור אלי.