מזועזעת, בהלם, מנותקת-במקום מד"א מביאים משטרה, במקום תמיכה מקבלים אלימות ואלימות קשה ביותר.

 

נמאס לי כבר שגורמי טיפול אטומים לא יכולה יותר לזעוק לעזרה ואף אחד לא מגיב, העיקר פרסומות שיש לאן לפנות ואני פונה ופונה ואומרת לעצמי רגע לפני שתחרצי את גורלך נסי עוד פה או שם אבל מזעזע ההתעלמות שלהם גומרת אותי ומחזירה אותי אחורה. שני סרטים רצים לי בראש ולא מרפים מה שבטוח לא רוצה יותר להאמין לאף גורם ולאף אחד אני התייאשתי, אם אני צריכה למות שאמות, גם ככה מרגישה אבודה כל מה שאני עושה יורד לטמיון לעג לפגועי נפש התעלמות, מיואשת.

אני מרגישה שאני חייבת לכתוב מה שעבר עלי היום, אבל צריכה להרגע, אם ארגע בכלל. המקום שאמור לעזור, לתמוך לשקם הוא המקום שפוגע בנו.

כששקלתי 20 קילו על סף מוות יסורי גיהנום אף אחד לא הסתכל עלי ואף בית חולים לא רצה לאשפז אותי, סבלתי בבית יסורים עד שהחלטתי לבקשת מהעו"ס שלי שתעזור לי להתאשפז כי אני מרגישה שאני מתה שאני לא חיה וגם רק מלראות אותי ואת ההתנהגות שלי והנפילות והחבלות אי אפשר היה להשאר אדיש, אבל היא נשארה אדישה, אליה הגעתי בקושי רב עם אבא שלי בן 90 שסייע לי כי בקושי הלכתי צעד וכשהיא דחתה אותי חשבתי בלב בשקט מה קורה פה שלוש שנים אף גורם לא מסתכל עלי ואני עומדת למות אלוקים זה לא אמיתי, זה לא שפוי, אני לחיים האלה לא חוזרת וברור שבחרתי לא לחזור הבייתה למקום הסגור שם אף אחד לא רואה אותי בדידות פחד כאבים סיוט, והחלטתי לשים קץ  לחיי ואני לא מבינה למה הייתה התקהלות עלי לעצור אותי מלעשות את זה, פתאום לכולם יש זמן שם ברווחה, עד לפני רגע אמרו לי שהשעה ארבע שבאתי מאוחר, מה באתי מאוחר מה, באתי לבקש שתצילו אותי, לא כסף ולא מתנות אלא תעשו משהו שיקבלו אותי, הסבל היה קשה כפליים כשחיים בידיעה שהגורמים והם רבים שידעו את מצבי והתעלמו, זה סיוט שלא מאחלת לאיש, חבל שאני לא יכולה לצרף כאן את התמונות שלי איך נראיתי, איבדתי צלם אנוש, ואז במקום להזמין מד"א כי אשה רוצה להתאבד, הזמינו משטרה וכשהשוטר הגיע מה שאני זוכרת בוודאות ולא אשכח לצערי זה רודף אותי יום יום הוא פשוט תפס אותי והכה אותי באכזריות בכל חלקי גופי, בעט, גרר, משך ואני זוכרת שאני התחננתי שכולי עצמות שכואב לי והוא המשיך וכל העו"ס מסתכלות ולא קיבלתי הגנה, אני שזעקתי לעזרה מצאתי עצמי כבולה באזיקים בניידת וכאן לא אמשיך מה היה זה בפעם אחרת, רק התחיל הגיהנום ברווחה, מה שעוללו לי לילה שלם זה בל יתואר ובלתי ייאמן, 100 אחוז נכות, אנורקסיה קשה ביותר, וסירוב לתת לי לראות רופא או עו"ד זה כבר דבר קל, הקשה זה ההתעללות הפיזית שלהם בי כל הערב והלילה באכזריות והתעללות ואיני יודעת כבר אם זה לא נעשה בכוונה כשדאגו לכך שאפול על הרצפה כשהשמלה אותה לבשתי חשפה את גופי לעיני כולם ואף שוטרת אחת אין, רק גברים אלימים ורק שוטרים רבים ואין לי מושג איך לצאת מהטראומה הזו שאספר מה היה עוד.
אז היום למרות הפוסט הראשון האופטימי שלי, נקלעתי למצוקה קשה מאוד, אף גורם לא עושה את המוטל עליו ואני מצטערת גם לא הגורמים לזכויות בעלי מוגבלויות וזה כואב לי, כולם מדברים אבל משאירים אותי בדיוק כמו באנורקסיה עם המצוקה איתה יהיה לי קשה להתמודד לבד, זה בלתי אפשרי במיוחד לאור המחלה שאותה אני נושאת עימי ועוד כמה סיבות.
מצאתי עצמי יושבת שם שעתיים שלוש ברווחה בחוץ והם רק מחכים שאלך, חבל שתשארי הם אומרים, אנחנו לא יכולים לעזור, ועוד איך שכן יכולים לעזור ועוד איך שיכולים ליצור קשר עם הגורמים האחרים, אסור להם לשמוע שאני במצוקה ולא לדווח, אסור להם לשמוע שחויתי אלימות ולא לתמוך בי, הרגשתי נטושה וחששתי לחיי, פחדתי שאם אצא החוצה לרחוב, לכביש, מרוב בלבול אפגע עם רכב כי הייתי במצב ניתוק מהמציאות, זו תחושה איומה שנגרמת לי כאשר המציאות מתנהגת בצורה לא שפויה וכך נהגו ברווחה, זו התעללות רגשית מכוונת. היה שלב שכמעט התמוטטתי וכשאמרו לי שכדאי שאלך הבייתה כשאני רק יושבת להרגע לא עושה שום דבר רע, אמרתי להם שאני פשוט חוששת לחיי אז אני כאן עד שארגע כי בכל זאת אני במצוקה שאין לה פתרון ואני חסרת אונים, והיא רצתה מייד להזמין משטרה ואני השתתקתי הרגשתי שעוד שניה אני מתעלפת, שוב פעם סרט האימה הזה, הם לא מסייעים הם לא תומכים, הם לא אמפטיים, הם פשוט מתקשרים 100 ופוטרים את עצמם מהכל ואני מזועזעת למה ההסכם הזה להזמין משטרה אם יש מצב סכנה, למה לא מדא, בכל מקרה אני לא צריכה לא מדא ולא משטרה ולא אשפוז אני צריכה את הטיפול מהגורם האנושי, אין צורך ללחפש להוסיף לי תרופות או אשפוז, אני מאוזנת ודי שפויה, אחרת לא הייתי באה אליכם ומודיעה בברור שאני במצוקה.

הלכתי משם מבולבלת מקווה להגיע הבייתה בשלום, כואבת, מאוכזבת, עם מצוקה כל כך קשה.

כשאומרים אובדנות אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר להתאבד זה מפחחיד, זה כואב, אבל היום הם התייחסו אלי בצורה כזו שהגוף כאב רגשית כל כך והרגשתי הלם מהיחס, מאוונת, כהות חושים, מנותקת מהמציאות, זה כנראה הרגע המסוכן שאדם יכול לפגוע בעצמו, כי הוא לא באמת מרגיש את הקיום  שלו.

הייתי במקום הזה שזעקתי לעזרה לפני שחליתי ואיש לא שמע עד שנפלתי לאנורקסיה ופגיעה נפשית, רק שלא יקרה לי הפעם הדבר הנורא הזה שוב, כי הרי התסריט ידוע מראש, תתחנני הם לא יצילו אותך וחוץ מהם אני חסרת אונים, אין כתובת אחרת לסיוע בהליך השיקום.

מיואשת.