אני כלכך עצובה ,עצובה מבכי ,עצובה מכאב ,

רוצה להרגיש שייכת ,נאהבת,רוצה לחייך ולא לפחד ,רוצה לא לחשוב ורק לעשות ולא לחשוש רוצה להרגיש שהנה בא לי ,אז הנה אני עושה,להרים את הראש ולא להתבייש ,להגיד את מה שאני חושבת , אז מה גם לי מותר עשיתי משהו רע ? למישהו ? .. ולעצמי ?

אז הנה אני נופלת אל תוך אותם מסתורים אפורים , אל הכאב ,אל היאוש ,שלעולם לא אוכל עוד להרים את הראש לחייך ולצחוק מהלב ,לעשות מה שאני באמת רוצה ..

כי המחלה הזו בחיי מרעיפה עלי ענן שחור משחור

של פחד מאוכל , ורדיפה אחר הרזון הבלתי מושג..

אז מה הטעם לחיות ?