השבוע ראיתי את הסרט התיעודי של מיס עולם, לינור אברג'יל.

לרגעים נורא קינאתי בה, נשמע קצת תמוהה, הרי מה יש לקנא במשהי שעברה אונס???

אבל שמעתי אותה ואת הבנות שסיפרו מה שעבר ועובר עליהן ולא יכולתי שלא להזדהות איתן.

אני לא עברתי אונס אבל אני כמוהן שנאתי את עצמי והדבר שהכי רציתי בעולם זה להיות כ"כ קטנה עד כדי כך שלא יראו אותי, אכלתי מעט, עשיתי המון ספורט, רזיתי נורא והייתי אמורה להגיע למקום טוב עם עצמי אבל מצאתי סיבה אחרת,  היה לי חזה גדול ואחרי הצבא עבדתי שנה שלמה כדי להקטין אותו, הייתי בטוחה שאחרי שאקטין אותו אוכל סוף סוף לקבל, לאהוב ולחבק את עצמי.

אבל לא, ממש לא מסע הייסורים, הכאב והסבל לא נגמר שם ולא עוד הרבה שנים אחר כך זה פשוט חרוט עמוק עמוק במוח, בדיוק כמו הבנות שעברו אונס.

אני, בניגוד ללינור, במסע האמיץ הזה לבד, ראיתי את התמיכה שקיבלה מאמה ומבני משפחתה ואמרתי, היא עברה את הדבר הנורא מכל אבל היא לא לבד במסע הזה יש לה חיבוק ותמיכה מהקרובים אליה מתי שרק תרצה.

לצד הכאב בהבנה שאמשיך להלחם לבד יש פתאום גם המון חמלה וגאווה.