החלטתי לנסות פשוט לשפוך כל מה שאני מרגישה....חושבת... 

אני בת 35. רווקה. בלי בן זוג. בלי ילדים, עם חתולה

יש לי דסטמיה, אנשים סביבי לא מצלחים להבין מה זה. כי הרי זה לא דיכאון קשה שדורש אישפוז. אחרי 15 שנה מאז שאובחנתי כלוקה בדיכאון עדיין לא מבינים מה זה....

זה נראה לאנשים מבחוץ כאילו כל מה שאני צריכה לעשות זה רק לקחת את עצמי בידים ולא לותר לעצמי, לחשוב חיובי, אבל מי שאין לו דיסטמיה לא מבין מה זה!!!

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה סגורה, מופנמת אבל בעיקר עצובה , כשתחלתי ללמוד בבי"ס היתי תלמידה ממש גרועה. להורים שלי היו את הבעיות שלהם ועוד 3 ילדים לגדל חוץ ממני אז הם לא ממש שמו לב מה קורה איתי וככה חלפו השנים וצברתי עוד ועוד כשלונות שלא  עזרו לי לחזק את הבטחון שלי , חשבתי שאני מטומטמת, חברים לא הצלחתי לרכוש, לא הרגשתי שיש בי משהו חיובי

בכיתה ח' סרבתי לצאת לטיול שנתי. פשוט לא רצתי להיות עם כל השכבה, לא היו לי חברים, העדפתי להשאר בבית ולראות טלויזיה או לקרוא ספר מלהיות עם עוד 300 ילדים כשאני בלתי נראת, ובעיניי אלה שאני נראת אז הייתי דחויה

זה הדליק נורה אדומה לרכזת השכבה ואז שלחו אותי ליועצת בי"ס ומשם הרבה, המון שיחות עם יועצים, פסיכולגים, עו"ס. כמובן שחשבו שזה בגלל מה שקורה בבית שלא היה נעים בכלל (אני אכנס לזה בהזדמנות אחרת)

עשיתי צבא אבל גם שם לא הצלחתי במיוחד.... בסוף השרות אפילו טופלתי אצל קב"ן...

ואז אחרי השחרור לא הצלחתי להסתגל לחיים הבוגרים והתחלתי טיפול אצל פסיכולוג

אחרי כמה פגישות הוא הפיל את הפצצה- "אני מצטער, אני לא יכול לעזור לך, את צריכה לפנות לפסיאטר"

אחרי הרבה בכי ונסיון לבלוע את הגלולה המרה, את התווית הזאת שנדבקה לי התחלתי טיפול תרופתי.

הרבה דברים קרו מאז, הרבה נסיונות "לצאת מזה" , פסיכולוגים, פסיאטרים, תרופות מרשם, תרופות טבעיות, מטפלים אלטרנטיבים כאלה ואחרים, מכשפות, לפעמים היו תקופות פחות רעות אבל זה היה לתקופות קצרות.

אני קמה כל בוקר למלחמה! אבל האויב שלי הוא אני, או ליתר דיוק זה מלחמה בין אני שרואה הכל שחור, הדיכאונית,  לבין האני שרוצה להיות "נורמלית" רק האני המדוכאת יותר חזקה במלחמה הזאת. ולאחרונה  האני הדכאונית מנצחת ושוברת את האני הנורמלית.

אני רווקה, אין לי בן זוג ובשנתיים האחרונות אני לבד לבד.... בנוסף לזה שפוטרתי משתי עבודות, באחת עבדתי חצי שנה ובשניה עבדתי חודש. כרגע אני אומנם עובדת אבל גם בעבודה הנוכחית אני לא בטוחה.

אני מרגישה כאילו יש בי חור שחור. גם אם לרגע אני מרגישה רגש חיובי הוא פשוט נבלע ונעלם....