לא יודעת מה עובר עלי, אבל לא מסוגלת לכתוב, וכשאני אומרת שאני לא מסוגלת לכתוב, זה לא שאין מוזה או משהו לכתוב עליו או כל מיני סיבות מוכרות, אני פשוט לא מסוגלת להתחיל לכתוב, כאילו מישהו עומד לידי ואוחז לי בידיים וחוסם אותי, אני מתקשה להאמין שזה קורה לי.

שנים שאהבתי לכתוב למגירה וגם במדיה הזו כותבת בכל מיני מקומות, מגיבה, שואלת, אבל כבר כמה חודשים שהיד ממאנת להתחיל בהקלדה. כאילו הכל נאטם באותו רגע, וזה מציק לי מאוד, איך אני הגעתי למצב הזה, אני רוצה לכתוב לעצמי משהו, ויודעת בדיוק כבר מה אני הולכת לכתוב, אבל שוב לא מצליחה להקליד תמילה הראשונה.

מתי הרגשתי ממש שאני באמת בבעיה, כשהיה עלי לכתוב מכתב חשוב ואין לי בעיה בכתיבת מכתבים וניסוחם, מכתב לא רק חשוב, אפילו דחוף ביותר. 

טוב, עד עכשיו כתבתי על הקושי בלכתוב, בטח אתם גם שמים לב שנדמה כאילו מי שכותבת כאן מתחילה לכתוב לראשונה.

לי זה נראה כמו טראומה מלגלוג של גורמי טיפול על המכתבים שהייתי שולחת.

היו מי שזלזלו בדברים שכתבתי, ואני מתכוונת לכך שכשהייתי חולה במצב קשה עד לסכנת חיים, מצאתי עצמי בכוחות חלושים ביותר מקלידה מכתבים לגורמי טיפול, מכתבים דחופים ביותר בקשר לבריאותי, כי לא היה מי שיעשה זאת עבורי, הייתי במצב של ריתוק מוחלט למיטה, לא יום ולא יומיים, אלא יותר משנתיים. גורמי טיפול התעלמו ממצבו וניצלו את העובדה ש"החולה" במצב של חוסר תפקוד, שתשאר ככה עם עצמה, היא לא מתקשרת לא מבקשת כלום ופשוט התעלמו ממני לחלוטין. הייתי יושבת מזועזעת איך אפשר להתנהג ככה, אני כותבת שאני במצב קשה, שקלתי 20 ק"ג, אין מישהו איתי ואני מבקשת שאותה אשה הנמצאת במרכז הרווחה תתלווה אלי, אבל הם לא הגיבו לי, וכשהגיבו, אמרו לי שאבקש ממישהו מהמשפחה, אולי מההורים שלך, ואני, במצב קשה בריאותית מזועזעת מהעובדה שהם יודעים שהורי מבוגרים מאוד והיחידים שסועדים אותי כמה שאפשר, ומהם הם רוצים שאבקש ליווי? כאילו לא די בכך, כתבתי שלאור מצבי, בני הקטין מטפל בי ולא ישן בלילות וצמוד אלי ולא מגיע לבית הספר, תתפלאו, לאף אחד זה לא הזיז.

הרגע המזעזע היה כשהם ביקשו ממני לחדול ולהפסיק לשלוח להם מכתבים, כי אני מטרידה אותם.

שכבתי יום ולילה בוכה דמעות ופוחדת פחד מוות למות, הכי הכביד עלי והחמיר את מצבי, זו העובדה שגורמי טיפול פשוט מתעלמים מקיומי ואז אני במצב של פחד מהמוות וחוסר אונים מוחלט מתקשה להאמין שככה פוגעים בי, כאילו מה רוצים שאמות? הרי התפקיד שלהם הוא בדיוק מה שאני מבקשת, אני אפילו לא הייתי צריכה להתחנן, רק מלראות את המשקל ואת מצבי, די בכך לנסות לסייע ולהציל אותי ומה כבר ביקשתי, שיעזרו לי להגיע דחוף לאשפוז.

אז הזדעזעתי, המכתבים שלי מטרידים אותם, שוב נשברת ובוכה.

היה מקרה שהגיע אלי בטעות מכתב שהיה אמור להשלח על ידי אותה כותבת [מזכירתו של הרופא] אל הרופא עצמו ובטעות נשלח אלי, מה שהיה כ.

"ד"ר.... זהו מכתבה של הגברת ..... אני גורסת אותו, אין טעם להמשיך להתייחס, כל פעם היא כותבת שהיא במצוקה ובסכנה".

שוב מתמוטטת הרוסה.

וכל פגיעה כזו בי, הורסת אותי נפשית מה שבעצם מסכן את חיי יותר.

אני אעצור כאן, אמשיך בפעם אחרת. כי עכשיו רק רציתי לשתף אתכם ברוע לב, לחשוב שלגלגו למכתבים ששלחתי, כאילו הייתי משועממת שיושבת רק לכתוב מכתבים, ואני שוב נשברת, כי לא יכולה להשתחרר מהזכרון שהמכתבים נכתבו כשהגוף התענה מיסורים, התאמצתי לכתוב את מה שאף אחד לא יכול היה לעשות גם בלי המכתבים.

אז הבנתי שאין טעם לכתוב  יותר, הם פשוט מזניחים אותי למוות.

אז תקופה לא כתבתי וכמובן שמצבי התדרדר ברמות קשות וילדי שהיו קטינים והורי טיפלו בי כמה שיכלו והבינו, אבל זה לא שיפר את מצבי הבריאותי שהלך והתדרדר.

כל יום שעבר ואני מרותקת למיטה וכמובן לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה למה הם עוזבים אותי, למה.

ברור שרציתי לחיות ופחדתי מהמוות, וכדי לחיות היה עלי לעשות משהו קיצוני שעליו אספר בפוסט אחר, אותו מקרה גם הציל אותי אך גם פגע בי קשות.

בינתיים החלמתי ואני כשנתיים בריאה והנה לפני כמה חודשים ניגשת לכתוב מכתב ולא מצליחה, לא רוצה, נעצרת, גיליתי שאיבדתי אמון בגורמי טיפול ובכלל, לא מסוגלת לכתוב מכתב למרות שהוא דחוף, לא מצליחה לשכנע את עצמי שלא כולם אותו דבר ושיש מי שכן מתייחסים למכתבים, שום דבר לא עוזר, וזה גורם לי למצב של הלם, ומחזיר אותי לתקופה הקשה, לא רק שלא עזרו לי, הנה הם הצליחו לדכא את האהבה שלי לכתיבה.

 

אז ככה בקושי רב, החלטתי להכנס ולנסות לכתוב, לא לתת לכתיבה להעלם לי לתמיד. מקווה שאצליח.

אז כשכתבתי כותרת לפוסט "איפה הייתם כשאני לא הייתי" זה לגמרי ככה, 3 שנים מרותקת למיטה, גוף שמשתתק, גוף שנעלם, נפש אבודה וסיוטים עד אימה, חוששת לישון שמא לא אתעורר. רק כשהבראתי, הכל רץ לי בראש ועד היום מתקשה לעכל, איך נתנו לי במשך שלוש שנים לסבול ולדעוך ולהיות סגורה בין ארבע קירות.

אני יודעת שנהוג לומר ולעודד שצריך להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך קדימה, כזו אני, לא נעצרת ולא כואבת על העבר ומה שהיה, אך במקרה שכזה, מקרה קשה אותו חוויתי, הוא לא משהו שצריך להשאיר מאחור ולהמשיך הלאה, הוא משהו שחייבים לעצור ולהבין איפה היו כולם כשאני לא הייתי.

מחוסרת הכרה, זכרון שלא עובד, גוף ששוקל 20 קילו, ונפש הרוסה, בלבול נפש תהומי, חרדות עד אימה, דכאון עד כדי רצון למות, בנוסף לכך כשאני סובלת חוויתי אלימות קשה מילולית ופיזית מה שגורמי טיפול ידעו והתעלמו ובכך השאירו אותי כאילו רצו שאמות, אין לי מושג איך אלוקים החזיר לי צלם אנוש ונפש בריאה, מבחינתי זה בגדר נס. אז עכשיו שהתעוררתי מאותה "תרדמת" הכל מתחיל לצוף, אני לא מבינה איך זה שלא  התיחסו אלי, למה לא הצילו אותי, איך ראו אותי במצב מזויע סגורה בארבע קירות וחדר אטום ולא ניסו להציל אותי, קשה לי קשה לי להבין ועכשיו כשעליתי במשקל, חזרתי לעצמי ולכאורה בריאה כמובן בטיפול תרופתי, אמורה הייתי לקבל טיפול שבועי של פסיכולוגית ופסיכיאטרית מהתחנה לבריאות הנפש אך אין עם מי לדבר, הם מתעלמים ורק מבטיחים שאקבל והנה שוב אני נכנסת למן הלם שרק לא יעזבו אותי בשיקום כמו במחלה, אני חושבת לפעמים שאני לא חיה, שאני מתה, זה לא יכול לקרות במציאות, זה לא אנושי.

אני יודעת שאני חייבת לדבר על כל מה שקרה לי כשהייתי חולה, איפה היו כולם, למה נתנו לי להתנהג כפי שהתנהגתי, למה לא הצילו אותי כשספגתי אלימות מזעזעת, למה המתאכזר אלי לא קיבל את עונשו, למה הם עדין ממשיכים להתעלם הפעם מהשיקום ולמה לגלגו לי כשהייתי בחרדות ולא עזרו לי, למה נתנו לי לסבול יום יום במקום לקחת אותי כמה שיותן לאשפוז. היום אני קולטת שבעצם זנחו אותי.