תסלחו לי על הכותרת, אלו חלק מהמילים שקראתי בהודעה באחת הפורמים של תמיכה בחרדות, מקום בו צריך לקבל תמיכה, קראתי איך פוגעים ומזלזלים באותם אנשים מתוך תמימות או בורות? לא, מתוך טיפשות דוחה.

אני מרגישה שאני חייבת לשתף אתכם במה שגרם לי זעזוע איך חלק מהחברה, כל כך אטומים ומבחינתם פגועי נפש הם משוגעים, כן, כך היא קינתה את אלו שהמתינו לתורם בתחנה לבריאות הנפש, גם היא המתינה, אך היא בגאווה סייגה את עצמה משום מה כאילו בריאה, כאילו רק לבדוק למה יש לה חשש אולי היא לוקה בחרדה, היא כנראה עוד לא השכילה להבין שהיא הייתה במקום שהיא עלולה להמצא בו, היא זעזעה אותי איך בגיל 23 אין תובנות בקשר לבני האדם, יש הרבה סטיגמות כאלו ואחרות על פגועי נפש, אבל כמו ההודעה הזו, לא ראיתי עדיין.

בכל אופן הלוואי שמעז יצא מתוך ומי שעדיין סובל מחרדות יקבל חיזוק שיש סיכוי גדול להחלמה עם הרבה כח רצון, כי אני עשיתי זאת לבד ללא טיפול רפואי וללא חברים, הייתי לגמרי לבד, וכשאני אומרת ללא טיפול רפואי אני לא מתכוונת שלא תלכו לטיפול רפואי, חובה ללכת, אבל מכיון שלקיתי בזה קשות, הגעתי למצב שבקושי הייתי מגיעה לרופא משפחה כך שלא ממש ידעו על קיום אותה אשה חולה שזו אני, וכהייתי מבקשת אשפוזים משום מה נדחיתי על הסף וחוזרת הבייתה אל הסבל החרדתי.

די הרבה זמן שאני לא מסוגלת לבטא עצמי בכתיבה, לא יודעת למה, בעצם אם אכנס לעובי הקורה יתכן שאני רואה בכתיבה רצון לספר לאנשים אם כואב לי או טוב לי, אם החלמתי או חליתי, אם פגעו בי או עזרו וכמובן להגיב על הודעות שאני מוצאת צורך להגיב, כך הייתי, במקום הזה, ועכשיו שהכתיבה לא מצליחה לבוא לידי ביטוי, לי נראה שהגעתי למצב שבו אין לי צורך יותר להביע כלום, רוצה להיות עם עצמי ובלי לתת הסברים או לחלוק על דעתם של אחרים. זה לא אומר שאני מוותרת או לא מסוגלת לדבר איקס, פשוט מאוד יתכן ומשהו בתוכי עייף לאחר כל מה שעברתי, והחלמתי ברוך השם, מלתת לנפש להתעייף שוב, מרגישה שלא ממש אנשים ישתנו ויחליטו מחר בבוקר לקבל את השונה, מאמינה לצערי הרב שעדיין מי שישמע את הסיפור שלי לא יעז להיות עוד אחד מחברי, משוכנעת וזה חבל. סטיגמה - זה פשוט כואב. אך מי שרוצה להיות סטיגמתי שיהיה, אני מהמקום שלי בוחרת שלא להתייחס ואפילו לנסות אולי בפוסט הזה לשכנע כמה אנשים שהם אינם יודעים אם הם עלולים יום אחד למצוא עצמם שונים, כן, החיים מפתיעים אותנו, ואנו עלולים לגלות יום אחד שהתנהגותנו השתבשה או שמשהו במראה היפה שלנו נפגע ואז תהיה "השונה" זה שהיה סטיגמתי בלי לדעת שאולי זה עתיד לקרוא גם לו.

אז אני מתחילה לכתוב ולא יודעת איך אמשיך ואיך אסיים.

מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה, זו הודעה שקראתי אתמול בפורום חרדה ותמיכה, לא מבקרת שם, אני כבר לא במקום הזה, אבל חשבתי לקרוא ואולי אתן כמה כוחות למי שנמצאים שם בתהום הזה שנקרא חרדה. כותבת ההודעה כבת 23 כתבה או יותר נכון שאלה אם יש מישהו שמטופל בתחנה לבריאות הנפש, כי היא מטופלת שם מאחר והיא חשה במן קוצר נשימתי וכו וחוששת שתסבול מחרדות אבל אינה מסוגלת לראות את כל האנשים שם, איך שהם מתנהגים ונראים, זה לא עושה לה טוב,  

היא תיארה את הדמויות, והתיאורים מזעזעים, אשה זקנה שנועצת בי עיניים, או איזה משוגע שלא מפסיק לצעוק, לא טוב לי להיות במקום הזה היא כותבת, זה עושה לי רע ואם זה לא היה חינם, לא הייתי כאן, עוד הוסיפה וכתבה, חבל שאי אפשר להפריד בין אנשים נורמלים ללא נורמלים, ואני מרחמת על אותה בחורה, מה שמצפה לה בחיים עם ראיה כזו על אנשים.

ובלי הרבה הטפות, עצם העובדה שאתה כאן, את צריכה רק לברך שלא תהיה במקום שהם נמצאים כי הם גם התחילו "בקטן" ועד כמה שזה אולי לא יישמע הגיוני, אבל זה לגמרי נכון, היא יכולה הייתה לראות בהם קרש קפיצה לחיים בריאים, לחשוב איך לא להגיע למצב מתדרדר יותר ולחזק את עצמה לגבי החרדות מהן היא סובלת, במקום להסתכל וללעוג לאנשים האלה שבאחת התגובות בשרשור אף כינתה אותם "פשוט משוגעים".

כל השרשור בכלל זעזע אותי כי גם אחת התגובות זה ממטפל מוסמך בתחנה לבריאות הנפש, והתגובה שלו צריכה להיות תגובה שתהיה לטובת פגועי הנפש ולא להיפך מזה, גם מנהלת הפורום הגיבה אך בעדינות, שאכן יש שם פסיכולוגים צעירים ומתחילים אך הם מביאים עמם אווירה רעננה כולם שכחו שגולת הכותרת בהודעה היא חד וחלק, האנשים המוזרים שנמצאים שם בהמתנה, היא תיארה חלק מהדמויות ואילו היה לי החשק, הייתי עכשיו כותבת לה משהו שיהמם אותם אבל אני לא אבזבז את זמני ואת האנרגיה שלי על אנשים כאלו, ואנשים כאלו בסופם להתייסר, כי אם היא בגיל 23 נמצאת בתחנה לבריאות הנפש כי זה חינם ואין לה כסף ואפילו שהסיבה שלה הקלה שבקלים, היא לא יכולה לדעת לעולם אם היא לא מועדת למצב של התחזקות חרדות עם השנים.

להזכירכם, ההודעה נכתבה במקום בו צריך לקבל חיזוקים, לא לעג מזעזע לאנשים החולים שם.

אספר עלי משהו שהוא כתבתי באף מקום, שמרתי זאת לעצמי. אני אשה יפה, מוכשרת, וחזקה, אבל לא כך הייתי במשך שלוש שנים, באמצע החיים בגיל לא צעיר, ככה ביום אחד זה קרה ונמשך שלוש שנים קשות מנשוא. מאדם נורמלי יפה ופעיל, נהפכו חיי ביום אחד למשהו מטורף, כן הייתם יכולים לראות אותי, לראות את התנהגותי ולקרוא לי חולת נפש, זה מה שקרה לי, נתקפתי בחרדות פתאומיות ולאט לאט חרדות אלו הובילו אותי להתנהגות של אשה חולת נפש, אומנם לא אמרו לי זאת לעולם, אך אין לי ספק שאם אכתוב לכם חלק מדפוסי ההתנהגות שהיו לי אז, תקראו לי אכן משוגעת ואגב גם כותבת ההודעה קראה להם משוגעים פשוט כך אבל ממקום של לעג, כי אם הייתה אומרת זאת ממקום של תיאור יכול להיות שהייתי שותקת, אין מה לעשות זה סוג של שגעון.

ועכשיו כשהיא פוגעת באנשים האלה שאיני יודעת ממה הם סובלים אך חלק רב מפגועי הנפש סובלים מחרדות קשות, ומי שמתלונן שיש לו חרדות בחינה, חרדות מחברה וכל החרדות הלכאורה מוכרות, צריך להתפלל שלא יחמיר מצבו, וצריך להודות לאלוקים שאין לו חרדות קשות יותר וכמובן לטפל בזה והכי הכי שישמור את פיו מללעוג לאותם פגועי נפש הסובלים מחרדה.

אז אני התחלתי בתאור של עצמי של איך אני נראית בכוונה, כי תראו כמה החיים יפים ואני היום אולי במקום טוב יותר מהמקום של אותה בחורה שכתבה את ההודעה הלעגנית, אני הייתי שלוש שנים נראית חיצונית מחריד, השיער נשר, הגוף נפגע הפנים היו מזעזעות וההתנהגות קטסטרופלית, סבלתי מחרדות קשות עד אימה, לא חודש לא חודשיים, אלא כל שניה ושניה סבלתי מחרדות וזה נמשך שלוש שנים, חרדות שגרמו לי כל לילה מרגע שילדי ישנו ישבתי על המיטה ולא זזתי פחדתי מהקירות, פחדתי מהאויר, פחדתי מהשקט, פחדתי מהגוף שלי, זה פחד שאני לא מאחלת לאף אחד, הלב היה עם דופק מואץ ושום תרופה לא עזרה, חיכיתי לשעה שבע בבוקר, זו השעה בה אני מתקשרת לאבא שלי המבוגר בן התשעים כי אין לי אף אחד אחר, שיבוא עם הקלנועית מהר לשבת ליידי כי אני בחרדה, ההורים הקשישים שלי והילדים סבלו מכאב לראות את היסורים שלי. גם ביום שיש אור פחדתי, הייתי מגיפה את התריסים סוגרת את החלונות אוטמת את הבית ואם יש טיפה אור זה היה גומר לי את החיים, הייתי בטוחה שמסתכלים עלי שרוצים לפגוע בי, שמדברים עלי, הייתי נעמדת באיזו פינה בבית שאין בה שום פתח ולא זזה, הייתי בוכה ימים ולילות, כי בין כל ההתנהגות הזו ידעתי מה אני עוברת והתייסרתי, זה לא שאדם משוגע, אדם חרדתי או לא יודעת מה מתנהג בחוסר שפיות וזהו לא אכפת לו מהעולם, ממש לא, אני ידעתי מה אני עושה וכמה אני משגעת את הילדים שלי עם דמיונות והזיות אבל גם התייסרתי שלא הבינו אותי, התייסרתי שאין עוד תרופה שתעזור לי, התייסרתי שזה לא עובר ולא ידעתי מה לעשות, ריחמתי על עצמי.

אבל אני אשה חזקה, הייתה בי אמונה חזקה מאוד שאין דבר כזה שזה לא יחלוף, באשפוזים הייתי שומעת אנשים שלא יצאו מה ומצבם החמיר יותר, לרגע זה הדאיג אותי, אך לאחר מכן המשכתי עם ההרגשה שלי, שאוטוטו אני אבריא שזה יהיה מאחורי, שכל אחד עובר משהו בחיים, ושהשלוש שנים הקשות הללו בתוך היסורים הכאב וההזיות הייתה בתוכי עדיין האינטלגנציה לומר לעצמי, לשבת, שבי, תחשבי שאת ממתינה בתור ארוך ובסוף תגיעי ליעד הטוב, בזמן ההמתנה הזה בו נאלצתי להיות מרותקת ולא לראות אדם, לא טלויזיה ולא כלום, בחרתי לעשות חשבונות נפש על החיים שלי, על מה שעברתי עד היום, אני יודעת שזה אולי לא ברור לכם, אבל כך זה היה, כשנתקפתי בחרדות בפחד ובדידות אין מה לעשות הייתי חייבת לנסות להסיט את זה למקום שלא יהיו לי חרדות כמה שאפשר, וחשבתי על החיים שעברתי ולמדתי כל כך המון, למדתי דברים שהם קרש הקפיצה שלי היום, למדתי איפה טעיתי, איפה פגעתי, איפה אני מיוחדת, ואיפה אני כועסת, למדתי מתי וכמה שווה לנהוג בדרך איקס ומתי להיות זו שתתנהג בדרך Y,  למדתי גם מה שנראה לכם אולי מובן מאליו אבל זה לא, למדתי שהגיע הרגע לשחרר את הורי הקשישים, אלה שפוקדים אותי יום יום ומתייסרים לראות את הבת שלהם ככה, ותתפלאו, זה היה בדיוק לקראת ההחלמה, בין כל התובנות, התובנה הזו הגיעה מאוחר יותר, שכבתי במיטה ואמרתי לעצמי או יותר נכון לאלוקים, תעזור לי שאני אוכל לעשות טוב להורים שלי ושאני לא אצטרך את עזרתם, לא ביקשתי שיתן לי לעזור להם כי אני לא רוצה שיזדקקו לעזרה, ביקשתי מאלוקים שיתן לי לקיים את המצווה כיבוד אב ואם כי זה שהם סועדים אותי יום ולילה עלול לעשות את מצבם בריאותית קשה וברור שהתייסרו מזה.

פתאום לאט לאט הכוחות חזרו לי, הבטחון חזר, לאט לאט עליתי במשקל, יום אחד קיבלתי אומץ  אומנם נעמדתי ליד דלת הכניסה לא מעט זמן אבל בסוף יצאתי מהבית, היה לי קשה לצעוד כי לא הלכתי הרבה זמן אבל דיברתי לעצמי ואמרתי, את יכולה והמשכתי ללכת והגעתי לבית של ההורים שלי, הייתי מסודרת יפה ולבושה והם היו בהלם בכו, היו מאושרים שיצאתי מהבית, היו מאושרים לראות אותי אדם אחר, שקם מתלבש מסתדר והנה הכל נעלם, כמה חודשים התהלכתי לאט לאט ובחוסר בטחון, הכל היה נראה לי זר ולא מוכר, חששתי, התביישתי, אבל בסוף זה הפך להיות לגמרי שגרתי ומובן מאליו היציאות מהבית לעבודה, לסידורים, צוחקת מהחיים ונהנית מכל רגע, השיער מתארך, הגוף מקבל פרופורציה אני חוזרת למסלול עבודה ואף אדם לא יכול להעלות בדעתו מה עברתי, ואני אפילו אומר שיש לא מעט אנשים בהם אני נתקלת שנחשבים נורמלים ולא חולים אך מתנהגים בצורה בוטה לאנשים אחרים או להוריהם. אני זכיתי לקבל חיים הרבה יותר יפים, משונה, עברנו דירה אחרת, בכל זאת את הכל עברתי בדירה שרק זכרונות קשים יש לי ממנה, כי שם חליתי מרגע הכניסה והנה בדירה החדשה החיים כל כך נפלאים, יש הרבה אור, והדלת פתוחה לרווחה, אני ישנה טוב, אוכלת טוב, נהנית לנקות ולסדר את הבית, מבשלת באהבה והכל פשוט כיף, זכיתי במתנה והיא חיים חדשים, חיים אותם צריך להעריך כל שניה, ולא מכל דבר קטן לעשות מהומה ולהכניס את כולם לפחד או חרדה, אל תעשו ענין מכלום, כי אם לחשוש או לעשות הרבה רעש, זה אולי כי הגעת למקום המפחיד הזה, למקום בו הייתי, אז למרות שהיופי לפני המחלה היה מדהים ונהרס במשך שלוש שנים, אלוקים השיב לי מראה יפה לא פחות ונפש חדשה חדשה נקיה וטהורה שמבינה הרבה דברים על עובדות החיי.