המשקל מראה 94 ק"ג ומקווה לרדת עוד עד לניתוח. 29 ק"ג למשקל היעד (=65 ק"ג).

לפני יומיים, שלושה שבועות לפני הניתוח, עברתי לדיאטה דלת פחמימות. מאחר וזו דיאטה שהתנסיתי בה לא אחת בעבר, ביצועה אינו מהווה בעיה עבורי. להימנעות מפחמימות השפעה מטיבה. תחושת הרעב פוחתת משמעותית, הרצון לנשנש בין הארוחות נעלם והאנרגיה הכללית גוברת.

את ההכנה לניתוח רואה כפרויקט רציני מאד שחלקו, החלק המהנה דווקא, הוא הפרידה מהאוכל (ועל כך בהמשך).

מכיוון שבשורה התחתונה מה שהביא אותי לבחור בניתוח כפתרון להשמנת היתר היא התנהגות אכילה מאד לקויה שסיגלתי במהלך השנים (משעשעות אותי אמירות, של חלק מהסובלים מהשמנה, שהם כמעט ולא אוכלים ובכל זאת משמינים. כאילו אפשר שקיים איזשהו גורם עלום המייצר קילוגרמים עודפים בגופנו). דיאטות קודמות לא שינו את אותה ההתנהגות ולכן מה שהושג במהלכן לא נשמר לאורך זמן. רואה בניתוח הזדמנות, קרש קפיצה, לפתח הרגלים חדשים, בריאים יותר, ולדבוק בהם בשארית חיי. בשנים האחרונות הבנתי שלא מדובר רק בהרגלים אלא בהתמכרות של ממש (בנושא זה בכוונתי להרחיב בפוסט הבא).

וכאן בדיוק נמצא החשש הגדול שלי. חשש גדול בהרבה מהפחד מפני הסתבכות הניתוח. האפשרות שלאחר תקופת ההתאוששות אחזור להרגלים הישנים ולאותה ההתמכרות....!

מבינה שחלק מהתמודדות עם שינוי הרגלים צריך שתהייה בו התבוננות פנימית לסיבות שהביאו אותי לאותן התנהגויות.

יודעת שהאוכל, מלבד העובדה שהוא טעים- הוא מנחם, מרגיע (בעיקר פחמימות) ומשמש עבורי פיצוי בעתות משבר וקושי. הבעיה שהנחמה הינה זמנית, מלווה באכזבה ורגשות אשם ולא רק זה אלא יוצרת בעיה נוספת של עודף משקל.

אז מה השינוי שעלי לעשות כדי שהאוכל יחדל להוות פתרון לנושאים שונים? אולי ספורט ופעילות גופנית מהווים חלק מהפתרון. יחד עם זאת מכינה עצמי לאפשרות שאפנה לקבלת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. נראה מה ילד יום.

האוכל מהווה גם חלק מחיי החברתיים:  ארוחות משפחתיות, מפגשים חברתיים וארוחות עסקיות. כשהתחלתי לשתף את הסביבה הקרובה אלי בהחלטה לעבור ניתוח בריאטרי אחת מטענות הנגד שהועלו, ע"י רובם, הייתה שאני עומדת לותר על משהו חשוב בחיי. טענה אחרת הייתה מסוג: ומה יהיה עם הארוחות שאת נוהגת לבשל לנו, או עם הבילוי המשותף במסעדות גורמה? וכאן המקום להודות על האמת: אני מאד אוהבת אוכל טוב. החל ממאכלים עממיים ועד לאוכל גורמה. מכירה את כל החומוסיות הטובות בארץ (במסגרת עיסוקי חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה ותמיד מתכננים מראש, חבריי לעבודה ואני, באיזו חומוסייה נעצור בצהריים). מעריכה בשר משובח ופוקדת את המסעדות הנחשבות ביותר בתחום. גם ביקור במסעדות גורמה, אמנם לא יום יומי,  אבל מקומן לא נפקד מחיי.

אז מה יהיה עם אלו? לא מסוגלת לדמיין חיים בהם לא אארח משפחה וחברים. גם לא רוצה להדיר עצמי ממפגשים חברתיים במסעדות. נראה שהמזון שאכין בעתיד, לאורחיי, יהיה שונה מאד מזה שהכנתי עד כה. בנוסף אהיה חייבת לסגל לעצמי הרגלי אכילה באירועים אלו. להחליט ולבחור מראש מה לאכול ולא לחרוג מהמתוכנן.

אבל בינתיים, עד הניתוח, ועל אף הדיאטה, נמצאת במסע פרידה מהאוכל. אין זו פרידה טוטאלית, כפי שציינתי מעלה, אלא מהכמויות ומסוגי מאכלים (עתירי פחמימות ריקות ושומנים) שבכוונתי להוריד כליל מהתפריט בעתיד.

מכנה את מסע הפרידה מהאוכל: "הסעודה האחרונה". שותפים לו משפחה וחברים, המלווים אותי בתהליך, ונמשך מזה כחודש ימים בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. במהלכו בקרתי בבתי אוכל ומסעדות האהובות עלי ביותר כמו מסעדת לופט בראשון לציון (סטייק אנטרקוט אנגוס משויש ואיכותי בתוספת צ'יפסס וסלט), טפאו בת"א (מנות טאפס קטנות הכוללות לחם עם מטבלים, כרובית ברוטב אנשובי, רצועות שוק טלה, וגם שיפוד סקלופ ובייקון עם רוטב צימוקי אוכמניות וצנוברים), החומוס של הג'ינג'י בקיבוץ עינת, זוזוברה בהרצליה ("סומלא קארי קמבודי" שזה אטריות ירוקות , עוף, פילה לבן ושרימפס ברוטב קוקוס חריף ובוטנים), סטיקיית הבוקרים בחיפה (סטייק אנטריקוט), הסביח של עובד בגבעתיים (הסביח הטוב ביותר בארץ, למרות שההצגה מסביב די מעיקה), כתית בת"א של מאיר אדוני (ממליצה. התפריט בכתית מאופיין באמנות קולינריה עלית. אוהבת את שכלול ההכנה והעיצוב של מנות האוכל המורכבות עשירות בניואנסים. אמנם המנות קטנות בגודל אבל מוגשות כחלק מארוחות גדולות), חומוס אליהו בתחנת דלק פז ביוקנעם (החומוס טרי וחם ומוגש עם פיתות מאפה בית), אונמי ברח' הארבעה בת"א – מטבח יפני (מנת אטריות יאקי אודון ירקות ופירות ים).

למרות מסע "הסעודה האחרונה" השכלתי לאזן את אותן ארוחות שחיתות ולקזזן בקלוריות שצרכתי בימים שבניהן.

עוד 19 ימים לניתוח.